לפלגות ראובן חלק ז טו

מיני' ובי' ובח"ס שם שו"ט אי אמרינן כן מה"ת ומה שמצינו בסאה תרומה דנפלה לפחות ממאה וכו' י"ל דלא מיירי שנפלה במקומה ע"ש, שמסיק דמדרבנן הוא ורק בתרומה דרבנן ויש לתמוה האיך סלקא אדעתי' כלל לומר כן ובסוגיין מבואר כאן ברש"י ד״ה שנתבשלו דרשת הספרי ממש"כ מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל בתוכו ה"ה מקדשו ובתרו"מ משתעי קרא ומכאן אמרו תרומה בק' עם האיסור אסורה ובק"א מותרת ואי נימא דבנפלה למקומה הדרא לטיבלא תיקשי מנלן דתרומה בטילה בק"א והא בנפלה למקומה הדרא לטבלי' ומנין נלמד דבנפלה למק"א יש לה דין ביטול ובכמה ליבטל וע"כ לומר דגם אם נימא דעיקר האי לימוד אינה אלא אסמכתא ומדרבנן ג"כ ל"ש לומר דהדרא לטבלי' דא"כ אזדא לה עיקר דין הביטול גם מדרבנן וע"כ דהא ליתא כלל ואינה: שייכת אלא בתרומה דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב או דמאי דס"ל להאי מ"ד דבכה"ג יש להקל ולהפריש מיני' ובי' וכמ"ש בח"ס שם במסקנא וז"פ וברור. השמטות מה שנשמט מכל הספר הזה בצירוף הוספות במש"כ בדף א' ע"ב פ"ב בשם הא"מ, יש לתמוה על הא"מ במשה"ק שם בממ"נ אי לית לי' היקישא דשתי' לאכילה א"כ אמאי מצטרף לכוות הול"ל מצטרף לרביעות כיון דע"י תערובות בעי שיעור ושיעור דשתי' הוא רביעית כיון דלא יליף היקישא ע"ש וזה פלא שלא הביא מש"כ התוס' בזבחים ד' ק"ס ע"א סד"ה עולה בזה"ל והא דחלב ויין מצטרפין אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית ה"מ בשתי' אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית ע"ש. ויתיישב עפי"ז גם מאי דהוי קשיא לי בהא דאמרינן בנזיר ד' ד' ע"א ור"ש לית לי' צירוף דתניא ר"ש אומר כ"ש למכות וכו' ע"ש ולפי"ד התוס' בע"ז הנ"ל הא ילה"ק דנימא דהאי קרא מכל אשר יעשה וגו' אתי ללמדנו צירוף בתערובות אמנם לפי דברנו א"ש דהא האי דינא כבר למדנו מהאי קרא דמשרת הקודם להאי קרא ודו"ק. ויש להוסיף עוד בעיקר הענין אם אמרינן מקרא נדרש לפני פניו ולא לפניו ממ"ש בנדרים ד' ל"ו ע"ב ע"ש בר"ן ד״ה תבואת זרעך ונתת תלה הנתינה בבעל הזרע דהיינו בעל הכרי ולהלן שם ד״ה טוה"נ וכו' וה"ק עשר תעשר ונתת אעשר תעשר קאי וה"ק עשר תעשר ונתת דמעשר זכאי בנתינה ונמצא דלפי"מ דקייל"ן דטוה"נ להתורם קאי הקרא לפני פניו ולא לפניו, דהא מתפרש על המעשר ולא על בעל התבואה דכתב אח"ז. ולעומת זה יש לנו לדחות ראיית הרמב"ן ז"ל ממ"ש במקרא משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, שע"כ לפרש מ"ש אח"כ בעמוד ענן ידבר אליהם שב אל משה ואהרן בכהניו לא אל שמואל ע"ש הנה בזה יש להעיר לפימ"ש בס' ד״א בשם מרן הגר"א ז"ל לפרש האי קרא ששישתם היו בתכונה אחת שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונם, במרע"ה מצינו שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו וכ"ה גם באהרן הכהן בעת ששימש בכהונה הי' השם יוצא מתוך פיו וכן מצינו גם אצל שמואל הנביא כמ"ש בשמואל א' י"ב י"א שאמר בתוכחתו וישלח ד' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל והול"ל ואותי וע"כ שאז היתה השכינה מדברת מתוך גרונו ועל תכונה זו אמר שם בעמוד ענן ידבר אליהם וגו'. ואזדא לה ראי' זו כמובן וז"נ. בדף ז' ע"ב במש"כ ובכל מאודך שמחויבין ליתן כל הרכוש שלא לעבור על ל"ת, יתפרש היטב הביאור עפימ"ש הרמב"ן ז"ל שם מאודך פירוש בכל מאוד ומאוד והיינו תאות הממון כמ"ש חז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו ע' קהלת רבה פי"ו בשינוי הלשון] ונמצא שעל הרכוש שייך האי לשון ובכל מאודך שרוצה בו מאוד מאוד. שם בדף י"ב ע"א במה שכתבתי בפירוש דברי הירושלמי פ"ב דפסחים סוף ה"א נדפס בטעות שלפי שיטת הבעה"מ ז"ל דס"ל דביום י"ד מותר באכילת חמץ משום שמקיים בזה מ״ע דתשביתו לרבנן דס"ל השבתתו בכ"ד וכתבתי שם דאם הקריב התודה בי"ד מותר לאכול הלחם משום דתרי עשה דוחין הל"ת וכו' והוא טעות שהרי לפי"ז אין כאן שום איסור כיון שא"ע בב"י משום שהוא קדשים וגם מותר באכילה משום מצות תשביתו איזה איסור יש כאן שצריך בזה דין דחי' וכמובן אמנם מתקיימין הדברים היטב עפ"י המבואר שם בבעה"מ בפ"ק דפסחים בהא דאמר רב גידל וכו' המקדש משש שעות ולמעלה וכו' א"ח לקידושין דאי אכיל משש שעות ולמעלה א"ע באכילתו שאין לך השבתה גדולה מזו אבל לכתחלה אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית דקיימא עלי' מצות תשביתו מתחילת שעה שביעית מדכתיב אך חלק וחכמים עשו לה סייג שעה ששית מדבריהם שלא להשהותו וכו' ע"ש ונמצא שבכל חמץ דעלמא הא מדרבן אסור באכילה בי"ד אליבא דכו"ע משום שאסור להשהותו אבל בנידון דידן גבי תודה לפי"מ דקיימינן השתא שא"ע עליו הרי ודאי דמותר להשהותו גם מדרבנן ומותר באכילה משום מצות אכילת קדשים, ורק בלילה אסור לפי שאין עשה דוחה ל״ת שיב"כ ובבקר נעשה נותר וכמבואר שם בדברנו בפנים. ומה שכתבתי שם בשם טיב ירושלים ג"ז נכתב בטעות ודק בדברי הרידב"ז נאמר כן וניחא לי' לומר דלר"י דס"ל דחמץ אסור בהנאה משם