לפלגות ראובן חלק ז יב

ק"ל מאי איתמר גמי דקאמר וכו' ע"ש מה שנדחק ליישב פירוש הענין והנה זה עתה שזכינו לפירוש רבינו הר"ח ז"ל שנדפס בצדו מצינו שפירש האי איתמר נמי דלאו אאביי קאי רק לסייע לרב שיזבי דע"כ איירי בחיבורין דאי שלא בחיבורין הא לא איצטריכא על יד חבירו דלא מטמאה ע"ש וז"נ מאוד. שם בטו״א ד' כ"ו ע"א ד"ה ואפילו אפיקרסותו בתוכו מתמה על רש"י ז"ל מה ענין אפיקרסותו למשקין וכו' ע"ש, והמעיין יראה שאין כוונת רש"י ז"ל כאן לפרש עפי"ז מש"ש אפיקרסותו אלא שהמדפיס הרשים את הנקודות בטעות והדיבור אחד אפילו מלאים משקין טמאים ואפילו אפיקרסותו וכו' וז"פ וברור. בריש מ' מגילה מקשה שם בטו"א במאי דתני תנא מגילה נקראת ולא נקט קורין את המגילה ע"ש, ומובן היטב עפימ"ש מרן הגר"א ז"ל באלי' רבא ריש מ' ברכות שמשו"ה נקט שם מאימתי קורין משום דבק"ש ע"כ צריך כל אחד ואחד לקרות את השמע ע"ש ומשו"ה תנא כאן בלשון נקראת משום שבקריאת המגילה יוצא במה ששומע מה שחבירו קורא וכאן דמיירי בבני הכפרים שיוצאים בשמיעה מדייק ותנא שפיר מגילה נקראת וז"פ וברור. בט"ז יו"ד סי' א' ס"ק כ"ב נתקשה במש״ש בטבח שעשה סימן בראש הכבש שהוא טרפה נאמן להכשיר ע"י אמתלא והקשה מהא דאמרינן גבי אשה שאמרה טמאה אני ולבשה בגדי נדה אינה נאמנת ע"י אמתלא ע״ש, ובפשוטו נראה לחלק דלא דמי זל"ז דהא הוי סימן שעשה בראש הכבש אין זה מעשה מוכיח מצד עצמו שהוא טריפה ורק ע"י אמירתו מה שהוא אומר שעשה זה לסימן על האיסור ונמצא שזה דומה רק לדיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור לא כן לבישת בגדי נדות ה״ה מעשה מוכיח מצד עצמו ולא אתי דיבור ומבטל מעשה, ועיין כה"נ בקצוה"ח סי' רנ"ה סק"ב לענין דל"מ חזרה בהקדש תוכ"ד ובהדיוט מהני גם לאחר שעשה קנין ע"ש ודו"ק. שם בסי' י"ג ס"א מביא בהגהת יד אברהם בשם המהר"ם דלמ"ד א"ש לעוף מה"ת לא הוי מליקה נבילה כלל ומקשה ע"ז ממ"ש בזבחים מ"ד דאיצטריך קרא לכל חטאתם לרבות חה"ע דנאכל דסד"א דהוי נבילה ע"ש מ"ש בזה, והנה מ"ש בשם המהר"ם תמוה הלא מפורש כן בש"ס דנזיר ד' כ"ט ע״א ע"ש, אמנם בעיקר הקושיא י"ל דעדיין צריך קרא להתיר משום איסור טריפה דאית בי' ע"י המליקה בעורף, והו"ל נשברה חוט השדרה וכמ"ש בתוס' שם בנזיר ד' כ"ט ע"א ד"ה אלא וכמ"ש המפרשים שם לפרש דקושית התוס' הנ"ל קאי גם למ"ד א"ש לעוף מה"ת דמ"מ מודה מיהת דיש טריפות בעוף ע"ש ושפיר צריך קרא להתירו באכילה לכהנים אלא דבגמ' נקט טעמא דנבילה אליבא דמ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת, ועיין בתוס' חולין ד' כ' הנ"ל מש"כ בסה"ד דבמנחות מ"ה דנקט נבלה לאו דוקה דנבלה לא הוי אלא טרפה וקרא נקט נבלה אגב טריפה, ע״ש. ועמ"ש בכרו"פ ריש סי' ס"ב ראי' להרמב"ם דס"ל דב"נ א"מ על אבמה"ח של עוף: ממש"כ התוס' בחולין ל"ג א'. דאף דליכא מידי דלנכרי אסור ולישראל מותר מ"מ שפיר ס"ל לר"מ דאבמה"ח של חי' ועוף מותר לישראל ולנכרי אסור משום דמ"מ הא אסור לישראל משום דבעי שחיטה וא"כ קשיא לרמב"ם למ"ד א״ש לעוף מה"ת וא"כ איסור אבר בלא שחיטה ג"כ מותר והדר קשיא מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' וע"כ דס"ל לר"מ יש שחיטה לעוף מה"ת ע"ש משה"ק לפי"ז מאי פריך בחולין כ"ח אליבא דר"מ במלק בסכין תהני סכין לטהר מידי נבלה הא ע"כ ס״ל לר"מ דיש שחיטה לעוף מה"ת, ומוכיח מזה דע"כ מוכח לפי"ז דאין ב"נ מצווה על אבמה"ח בעוף ולק"מ מי איכא מידי דגם לב"נ שרי ע"ש ובמהכתה"ר שלא הביא מ"ש בתוס' חולין ד' כ' הנ"ל דגם למ"ד א"ש לעוף מה"ת מ"מ הא בעינן נחירה בסימנים ולתלוש אבר ולאכול ודאי אסור לישראל, וכן מבואר ג"כ ברש"י חולין כ"ח הנ"ל ע"ש בד"ה לטהרה וכו' ואין כשר בו אלא נחירה שהיא בסימנים ע"ש. שם ביו"ד סי' ט"ו במה שנחלקו רבותינו האחרונים אם הז' ימים בעינן מעל"ע או לא ומרן הגרעק"א ז"ל מוכיח מד' התוס' בערכין י"ח דל"ב מעל"ע גבי ז' ימים דקרבן, וכיון דרשב"ג אסמכי' אקרא דקרבן ודאי דגם לענין נפל הדין כן ולענ"ד נראה דלענין קרבן י"ל דלישנא דמתניתן מוכיח כן בהא דתנינן במ' פרה פ"א מ"ד הבכור והמעשר והפסח כשרים מיום השמיני והלאה ואף ביום השמיני והיינו דקמל"ן בזה דל"ב מעל"ע וז"נ בע"ה. שם בסי' ט"ז בחי' הגרעק"א ז"ל כתב לדון בענין או"ב אם נמצא האם טרפה דפשיטא שאסור לשחוט את הולד בו ביום משום או"ב אולם אם גם הולד שרפה י"ל דמותר כיון דאז אין השחיטה מועלת לטהר אותו מטומאת נבלה שגם אם הי' מת במעי אמו ג"כ ל"ה מטמא משום נבלה ע"ש ולענ"ד יש לדון בזה דאכתי מועלת השחיטה לגבי ב"נ לפימ"ש בפרמ"ג שם סי' י"ג להסתפק אם אבמה"ח של ב"פ מותר לב"נ ע"ש בש"ד מסק"ג ובולד טרפה דל"ש מי איכא מידי ודאי משמע דאסור לפי"ד שם א"כ הא מהני מיהא השחישה לגבי ב"נ ויש לאסור דמה"ט מיקרי שחיטה ראוי' ודו"ק. ובמ"ש שם להלן בחי' הגרעק"א ז"ל לדון בענין אם תחלה נתערבה ואח"כ שחט האם על אחד מהתערובות שי"ל דבטל ברוב כיון דאיסור נולד בתערובות ובסוף דבריו שם מתרץ קושית התוס' בתמורה ד' ל', דמשו"ה פריך ניפוק חדא