לפלגות ראובן חלק ה ה

ומה מאוד נאה לי להיצה"ר שם טמא לפי דברני ידוד קרא איתי בשם הזה כמו להתנצל על האי עובדא דאתא לידי' ולא הועיל לו כל משמר כמו שהעיד על עצמו לאמור גם עבדך נזהר בהם ומאז אמר בחנני ד' ונסנו שהשיב לו ד' דמנסינא לך בד"ע כמ"ש חז"ל בסנהדרין ק"ז ע"א הלא בטח הוסיף עוד משמרת למשמרת ובכ"ז ארב לי היצר וקם עליו וכמ"ש בריש מ' ע"ז ל"ה דוד ראוי נאותה מעשה אלא להורות תשובה ליחיד וכינה אותו בשם טמא להצטדק אשר לבד מה שלפעמים באה הטומאה להאדם בדרך הטבע וכמ"ש הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי אמנם גם זו"ז דרך קשה הוא מאוד להיזהר מטומאת יצרו אשר יש בכחו להשליך עליו טומאה ונטמאותו גם בהייתו רחוק ממנו יעל זאת יתפלל לד' לב טהור ברא לי אלקים וגו'. שלמה קרא אותי שונא כמ"ש אם רעב שונאך האכילהו גאם וגו' הנראה לומר גם בזה דבשביל עצמו קרא אוהו בשם ההיא עפימ"ש המפרשים במ"ש חז"ל בחולין ד' צ"א עמ"ש המלאך ליעקב שנתני כי עלה השחר מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו שביארי בו ע"פ משנ"ת לעיל דעיקר תכלית בריאת היצה"ר הוא שיסית את האדם לחטוא ושהוא לא ישמע לו וינצחנו ויבוא על שכרו והיינו דכתיב ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ אמנם ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו פי' הוא משתוקק שר אתה תמשול בו ולא שהיא ימשל בך להחטיאך, ומכיון שעד הפעם הזאת נא הי' לו נסיון כזה שילחום עם האדם בכל כחו וילוצת ממנו כמ"ש הגאון מלבים ז"נ שם במקומו שניתן להיצה"ר שלו רשות להחטיאו ולהדיחו מיראת ד' נמצא שעדיין לא עשה את שליחותו ונא הגיע זמנו לומר שירה לפי שלא בא אל תכליתו ורק עתה במנחמה זו שנלחם עם אבינו יעקב שנצח איתו הגיע זמני לומר שירה והדברים נכונים. והנה אמרינן בסנהדרין ששלמה המלך התפאר עצמו לומר אני ארבה ולא אסיר ובודאי אזר חיל כגביר נשמור א"ע לבלי יסיר את לבבו אחרי עברו על ל"ת דלא ירבה למען יעמוד בנסיון זה ואלמלא התגבר עליו היצר בכל כחו להכשילו הלא אז הי' טוב לו יטוב ליצרו שהי' בא אל תכליתו גם הפעם הזאת שהי' מנסה וחשב אור שעשתה חשיבה כשורה באנחה על העבר ולכן חזרו למקומן אבל בתורבן ב"ש טומאתה בשולי' שמלוכלכת בעונותיה ועדיין היא בטומאתה לכן ותרד פלאים וגו'. והיינו מש"א במדרש סוף איכה עה"פ כי אם מאום מאסתנו אם מאיסה היא לית סבר ואם קציפה הוא אית סבר פירוש אם מציסה היא באם הי' לה ח"ו דין סוטה שאסורה לבעלה שוב אין סבר ותקוה, אבל אם אין כאי חצה קציפה כמו טומאת נדה נשעתה וי"ל היתר אית סבר ותקוה. לכן השיבני ד' אליך ונשובה וגו. ימ"ש בישעי' נ"ד בפסוקי נחמה כי כאשה עזיבה ועצובת ריח קראך ד' ואשת נעירים כי תמאם אמר אלקיך דקשיא לכאורה דקרי לה בזה מאיסה נראה לפרש הכילה כנפי מדה"ד ואומר אל תראי כי לא תבושו וגי' כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ד' במידת הרחמים אני קירא אותך כמי אשה עזיבה לשעתה אף כי מדה"ד מקטרג ומכנה אותך בשם אשת נעורים כי תמאם אמר אלקיך אמנם ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך וגו' ובחסד עולם רחמיך אמר ד'. ובדרוש ליוה"כ פירשתי עפי"ז מ"ש בשלהי יומא אר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים וכו' ואימר מקוה ישראל ד' מה מקוה מטהר את הטמאים וכו'. שלכאורה הוציא פירוש מקוה מפשוטו ומשמעו לפרש על תקוה, אמנם היטב מובן ע"פי דברנו כי באמת דא ודא אחת הוא שלפי שיש להם דין נדה ולא דין סוטה לכן יש להם תקוה שסוף סוף יתום וירחם ד' עליהם ושבו בנים לגבולם. והיינו מש"כ שם בירמי' י"ד חם עינינו ענו בני ד' עשה למען שמך וגו' מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהי' וגו' ואתה בקרבנו ד' אל תניחנו כי טומאתנו אינה אלא כמו טומאת נדה יי"ל היתר ותקנה לא כטומאת סוטה שאבדה תוחלתה ותקותה לשוב לבעלה, ונמצא דמה שפירש מקוה ישראל כמקוה המטהרת הוא ממש כפירוש הפשיט מלשון תקוה שלפי שי"ל דין טהרה י"ל תקוה שיושיעני ד' וכנ"ל. ובדרושים הארכתי לפרש דברי ר"ע באופנים שונים בעזה"ש אמנם בפשוטו יראה הכונה עפימ"ש בקידושין ע"ב, ב' ממזרי ונתיני טהורין נעת"ל דברי ר"י א"ל ר"י והלא כבר נאמר וזרקתי וגו' א"ל ר"מ כשהו"א מכל טומאותיכם וגי' ולא מן הממזרות ע"ש ור"ע ס"ל כר"י שיטהרו לעת"ל אמנם דריש קרא דיזרקתי כר"מ על יתר הטומאות אבל יליף לה מהאי קרא דמקוה ישראל ד' מה מקוה מעהר וכו' לענין זה שהפסולין יטהרו לעת"ל וכמ"ש בקידושין שם ע"ש ע"א מקוה טהרה לחללון וכאן נמי מכוין במ"ש מקוה ישראל שהקב"ה מטהר את הפסולין וז"פ ונכון].