לפלגות ראובן חלק ג צז

קנין וכנ"ל מ"מ הנה מן הסוגיא מוכח ע"כ דא"א לומר כן חדא דהא מסיק בסוגיין דחנוק לא משתעבד בלא קנין אף דלדידן ודאי מועיל טעמא דבההיא הנאה להתחייב ע"י כמו בערב דב"ד וכו' וע"כ דבחנוק ל"ש כלל ה"ט דבההיא הנאה ואדרבא הא מפורש שם בסוגיא דחנוק גרע טפי ובעי דוקא קנין ומדייק מזה מכלל דבערב בעלמא ל"ב קנין אף דודאי בערב בעלמא שלא בשעת מ"מ ודאי דנ"ש כלל ה"ט דבההיא הנאה וכו' אשר ע"כ אמינא בע"ה לבאר פלוגתת ר' יוחנן ושמואל בדרך מרווח מאוד לפי משמעות הסוגיא דמחד טעמא קמיירי בין בחנוק ובין שלא בחנוק דלר"י מהני ה"ט לחייב בתרווייהו ושמואל לטעמא דידי' ס"ל דלא מהני מה"ט אלא שלא בחנוק אבל בחנוק ל"מ האי טעמא להתחייב ועפי"ז יתיישב ג"כ קושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל שהקשה על שיטת הרמב"ם ז"ל מסוגיא דכתובות ק"ב שהבאנו לעיל וכמו שנאמר בע"ה: פלג ה

אמנם בטרם נבוא ליישב כל הנ"ל עלינו לבאר תחלה סוגיא דכתובות ק"ב הנ"ל מאי דפליגי שם ר"י ור"ל בחייב אני לך מנה בשטר דר"י ס"ל חייב ור"ל ס"ל דפטור וקאמר שם בגמ' לימא כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו' לימא ר"י דאמר כר' ישמעאל ור"ל דאמר כבן ננס ומשני אליבא דבן ננס כו"ע לא פליגי ופירש"י דמודה ר' יוחנן דלב"נ ודאי פטור דהשתא ומה ערב דשיעבודא דאורייתא הוא דכתיב אנכי אערבנו כו' פטור כ"ש כה"ג כי פליגי אליבא דר' ישמעאל ר' יוחנן כר' ישמעאל ור"ל ע"כ ל"ק ר' ישמעאל התם אלא דשייך לי' לשיעבודא דאורייתא אבל הכא לא שייך שיעבודא דאורייתא ופירש"י ערב שיעבודא דאורייתא הוא אבל הכא פלוני חייב ליכא שיעבודא דאורייתא עכ"ד הגמ' והנה צריך ביאור מאי דנקט האי לישנא דשייך לי' לשיעבודא דאורייתא דלפירש"י הול"ל דערב שאני משום דהוא שיעבודא דאורייתא ומה זה דנקט דשייך לשיעבודא דאורייתא עוד יש לדקדק דהא מסקינן בב"ב קע"ג ע"ב דמהאי קרא דאנכי אערבנו אין ללמוד ערב משום דההיא קבלנות היא ויליף מקראי דקבלה ומסיק שם דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' ומשמע ודאי דאף אי מקראי ילפינן לי' לשיעבודא דערב מ"מ אין זה אלא במקום שהי' ערב בשעת מ"מ ושייך בי' נמי האי סברא דבההיא הנאה ועיין ג"כ ש"ך חו"מ סי' ר"ז ס"ק י"ח וז"ל ועיין בב"ח כו' ודבריו תמוהים דמ"ש דמדאורייתא אסמכתא קניא והביא ראי' מערב דילמא שאני ערב דבההיא הנאה וכו' וכמ"ש להדיא בש"ס הרי דה"ט דערב דמשתעבד אף אם מקראי ילפינן לי' וכאן דמיירי בערב היוצא לאחר חיתום שטרות שלא הי' ערב בשעת מ"מ ודאי דלית כאן שיעבודא דאורייתא ומאי קאמר בגמ' דס"ל לר' ישמעאל דערב שאני משום דשיעבודא דאורייתא ואם נימא לפרש דמ"מ הא מצינו לחיובא דערב גם מה"ת והיינו בשעת מ"מ ומשו"ה אלים שעבודו ואיפשר נמי להתחייב מה"ט גם שלא בשעת מ"מ א"כ תיקשי הא מכיון דס"ל לר"ל בעלמא נמי שיעבודא דאורייתא אם הלוה חייב מדינא וא"כ הדר שוין הן וחד דינא אית להו לתרווייהו דבשעת חיובן תרווייהו משתעבדי מה"ת ושלא בשעת חיובן אין עליהם שום דררא דשיעבודא מדאורייתא ומה הפרש בין זה לזה לכאורה. וליישב זה נקדים לבאר תחלה טעמא דר"י ור"ל כאן במאי פליגי בהא דחייב אני לך מנה בשטר לפי מאי דאסכימו עלי' רובן של רבותינו הראשונים ז"ל לפרש פלוגתתן במחייב א"ע בשטר אעפ"י שאינו חייב עיין בד' התוס' כאן בסוגיין ובחו"מ סי' מ' וקצרתי והנה ז"ל הר"ן ז"ל כאן באלפסי כתובות ר"פ הנושא והבמ"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר לאו במודה עסקינן וכו' אלא במי שבא עכשיו להתחייב לחבירו וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה ומסרו בפני עדים וגלי בהדיא דלאו הודאה היא וכו' ובהא פליגי ר"י ור"ל דר"י סבר דכי היכי דמקני בשטר וכדתניא נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר ה"נ משתעבד אדם בשטר דאלימא מילתא דשטרא וכו' ור"ל סבר דכל כה"ג לאו כלום הוא שאין אדם יכול להשתעבד בשטר ולר"ל אפילו בשטר שחתמו בו עדים לא מהני וראי' לדבר מדפרכינן עלי' דר"ל ממתניתין וכו' ולא פרקינהו כשנשתעבד בכך בשטר בעדים וכו' ועוד דאי בשחתמו בו עדים מהני ה"נ הוי מהני בעידי מסירה וכו' [בכאן קשיא לי ע"ד הר"ן דהא מבואר בגיטין ד' פ"ו ע"ב דאמר ריב"ח אמר ריש לקיש הלכה כר"א בגיטין משמע אבל לא בשטרות עיי"ש וצע"ק] אלא ודאי לר"ל לא שנא ופטור עכ"ל הר"ן ולפי"ז נראה ברור בע"ה להסביר טעמא דר"י ור"ל עפימ"ש הקצוה"ח ח סי' ל"ט סדק א' ליישב סוגיא דגיטין נ' ע"א במש"ש דלאביי אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית אפילו בפירש לו את השבח ולרבא מהני פירש לו את השבח לגבות גם מן היתומים בעידית וכתבו שם התוס' דאביי ס"ל של"ד ורבא ס"ל ש"ד יעוי"ש בפנ"י משה"ק למה קייל"ן בזה כאביי לפי"ז הא אנן קייל"ן דש"ד והי' ראוי לפסוק הלכה כרבא עוד הקשה בפנ"י שם דאיך איפשר לומר דאביי ס"ל של"ד והא איהו ס"ל למפרע הוא גובה וא"כ ע"כ ס"ל ש"ד כמ"ש בגמ' שלהי ב"ב להוכיח דרבה ס"ל ש"ד מהא דס"ל גבו קרקע יש לו יעו"ש מ"ש דבאמת גם אביי ס"ל ש"ד אלא דס"ל דאין אדם יכול לשעבד נכסיו משום דאין הקנאה לחצאין כמ"ש הריטב"א פ"ק דקידושין דאף שיכול למוכרן מ"מ ס"ל דא"י לשעבדן דאין הקנאה לחצאין ומה"ט גם בשיעבדו בפירוש ל"מ כמ"ש בתוס' ס"פ ג"פ והא דנכסיו משועבדים לאו מחמת הלוה הוא לפי שאין שיעבוד הלוה מועיל כלל אלא דכיון דש"ד ממילא נכסיו משועבדים כמו שמצינו דגם בנזקין ופדה"ב