לפלגות ראובן חלק ג פו

בתוס' ממ"ש בע"ז נ"ג דא"י ירושה היא להם מאבותיהם ולמה קרי לה כאן קציר נכרי ותירצו דמ"מ יש לו להא"י חלק במה שזרע עיי"ש ובפר"ד דרוש ט' מ"ש לבאר את דבריהם והקשה בטו"א הא בחלקו של הא"י מהני ביטול וכמש"ש בסוגיא דע"ז ותירץ שם דודאי כל התבואה והאילנות שהי' בא"י בשעת כניסתן לארץ הו"ל ישראל ונכרי שותפים בו ור"א לשיטתו דס"ל יש ברירה ונמצא דחלקו של ישראל מיהו מותר ואמאי אמר רחמנא לשרוף כל האשירות יטיל הישראל חציים לחלקו ולשתרי עיי"ש מ"ש עוד דאע"ג דהא דר"א אזלא התם אליבא דרב והא רב אין ברירה ס"ל בפ"ה דביצה גבי ב' שלקחו חבית ובהמה בשותפות מ"מ א"ל הא דפריך אא"א דשא"ש לאו אליבא דרב דס"ל א"ב פריך אלא למאי דס"ל י"ב ואליבא דרב מוכח לה מהא דמסיק התם בביטולא בעלמא סגי כו' עיי"ש

ולפלא שהביא מהא דביצה דרב ס"ל א"ב והתם איפכא תניא דרב ס"ל יש ברירה וכמש"ש בד' ל"ז ע"ב לעולם קסבר יש ברירה ושניא בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי ועיין רא"ש ב"ב פ' בית כור סי' ב' דגם בדאורייתא ס"ל לרב יש ברירה (שוב מצאתי שהעיר בזה בס' נועם ירושלמי ריש ב"ב עיי"ש מ"ש לפלפל בזה] ואף למ"ש התוס' בגיטין מ"ח א' ד"ה אי דאיפשר דס"ל לרב התם גבי אחין שחלקו דאין ברירה הא מיהת גבי תחומין בביצה שם לענין דרבנן ודאי דס"ל י"ב וכבר ביארנו דכאן בע"ז הא דאין לו ביטול לע"ז של א"י שזכה בה ישראל אין זה אלא מדרבנן ושפיר י"ל דגם לרב לשיטתו יהי' מותר חלק הישראל וכנ"ל וז"ב: פלג יז

ולכאורה הוי קשיא לי לד' הטו"א דהוא כמו שותפות ממש הא"י והישראל א"כ. לשיטת רש"י דס"ל בחולין מ"א דבשותפות מצי אסר מדינא גם חלק חבירו א"כ מאי פריך והא אא"א דשא"ש הא בכה"ג שפיר מצי אסר וביותר לפימ"ש בכרו"פ סי' ד' שהבאנו לעיל דלרש"י ס"ל דמה"ת מצי אסר גם את שא"ש בכה"ג אמנם כבר הבאנו מ"ש הר"ן פ' ר"י לדחות ד' הרמב"ן בהאי דינא דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה וכתב שם דעיקר קושיא ליתא דאיפשר דרב יהודא ס"ל כמ"ד דאא"א דשא"ש ע"י מעשה עיי"ש ואיש לפי"ז גם קושיתו דכיון דס"ל דמה"ת אא"א דשא"ש גם באית לי' שותפות בגוה לא מצי אסר ואף דמצינו לרב דס"ל ביבמות פג ע"ב דאין הלכה כר' יוסי וס"ל דאדם אוסר דשא"ש גבי כלאים שאני כלאים כמ"ש בר"ש פ"ז דכלאים מ"ה דטעמא דת"ק מרבי בירושלמי מקרא דאמרינן לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין ת"ל כלאים עיי"ש וכ"כ להיפוך כתב שם טעמא דהני תנאי דס"ל גבי כלאים דלא מצי אסר את של חבירו אף אם נימא דבשאר איסורים שפיר אוסר את שא"ש משום דס"ל דשא"ה דכתיב כרמך וכו' עיי"ש וע' ג"כ שו"ת הגרעק"א סי' קס"ה וקצרתי אשר מה"ט ניחא סוגיא דחולין מ"א דשקלו וטרי בהא דאא"א דשא"ש ולא הביאו מהא דכלאים וכנ"ל וז"ב [וזה שלא כדברי הרא"ה בבדה"ב סוף שער א' שכתב וז"ל ואפי"ה דאא"א דשא"ש מחיצת הכרם שנפרצה אוסרת בתבואה ביאוש משום דהתם האוסר שייך במילתא וחשיבי תרווייהו כשותפין ואפייה איכא דפליג בההיא ואמר דאא"א דשא"ש משום דכלאים לא מיתסרי לעולם אלא בדניחא לי' וסבר האי תנא דניחא להו לכולהו בעלים בעינן עכ"ל ולדבריו ז"ל למ"ד גבי כלאים דאדם אוסר דשא"ש מכ"ש בשארי איסורים ותיקשי קושיתנו אליבא דרב ומחוורתא כמ"ש הר"ש אליבא דכולהו דשאני כלאים וכנ"ל ודו"ק [ועתוס' ריש ב"ב בהא דמחיצת הכרם שנפרצה כו' מש"כ דאתא כר"מ דס"ל א"א דשא"ש והרמב"ם ז"ל שהביאה להלכה בפ"ז דכלאים ה' י"ז מסיים ה"ז קידש והשמיט מ"ש וחייב באחריותו משום דאיהו פסק לעיל שם בפ"ה ה"ח דאין אדם מקדיש דשא"ש גבי כלאים ומיירי בשהתבואה הוא ג"כ של בעל הכרם ודו"ק כי קצרתי] ובמשה"ק בשעה"מ שם על תי' התו"ח שהביא מ"ש ליישב שישראל לא זכו בהאילנות האסורים בתורת חצר משום דאיסורא לא ניחא לי' דליקני והקשה ע"ז בשעה"מ דאכתי תקשה איך פשטו מזה להא דישראל שזקף לבנה וכו' והא י"ל דזכו להאילנות באותה שעה שהי' ניחא להו בע"ז ע"י שעשאו את העגל ואסורים כולם משום דמאן מוכח עיי"ש שנשאר בצ"ע

ולדידי חזי לי מ"ש בבאי"צ יו"ד סי' ל' לתרץ קושיא זו בכמה אנפי עיי"ש ולא נפניתי לפלפל בדבריו שם רק במש"ש לתמוה על התו"ח **(שנשאר בתימא ולענ"ד יתפרש מ"ש בגמ' אלא קים להו ה"נ קים להו דלאו דמדמה זל"ז רק דכיון דע"כ מוכח דקים להו להכיר על התבואה אם הביאה שליש או לא א"כ שפיר איפשר לומר דעי"ז קמו רבנן בנסיון ונתברר להם דכל התבואה שלא הביאה שליש לפני ר"ה ל"ה איפשר לקצרה בחג וז"פ ויתיישב ג"כ בזה משה"ק בתוי"ט פ"א מ"ה דתרומות בהאי סוגיא דהא שפיר איפשר לדעת אם הביא שליש ע"י הבחינה הנאמר בירושלמי אם נשקעת רובה במים עיי"ש ובתוס' רעק"א ותפא"י מ"ש לתרץ ולדברינו בפשיטו ניחא דמ"מ כיון שהיו מכירין אם הביאו שליש יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ שפיר קים להו עי"ז גופה האי כללא דכיילו לן שכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה וזה נראה נכון בע"ה]:)**