לפלגות ראובן חלק ג פב

ומכירין בהם מטמאינן כולן וליש לומר משום דאין ברירה עכ"ל הרי לפנינו שמזה גופה הוכיח הר"ן דדעת רש"י שלא כד' הירושלמי וס"ל דגם בשעה שהכותל קיים מ"מ רשות שניהם שוה בכל צדדי הכותל מדהזכיר כאן טעמא דברירה וד' הכתונת פסים הנ"ל תמוהים בזה

והנלענ"ד ליישב ד' רש"י הנ"ל מקושית התוי"ט הנ"ל בדרך פשוט ונכון בע"ה וממילא יתיישב ג"כ משה"ק בשעה"מ על הגהת אשר"י הנ"ל שכתב בשם רש"י דמשו"ה מותר חלקו של עכו"ם משהוברר משום שאיסור ע"ז הוא מדרבנן והקשה שם דלפי"ד התוי"ט הנ"ל בדעת רש"י מוכרח דאדרבה ס"ל לרש"י ז"ל גם בטומאת ע"ז דודאי הוי מדרבנן מ"מ אמרינן דאין ברירה משום חומרא דע"ז רק תחלה ניישב מה שתמה שם עוד בשעה"מ על עיקר דברי הגהת אשרי הנ"ל שכתב בשם רש"י ז"ל שמשו"ה מותר משהוברר משום דאיסור ע"ז הוא מדרבנן שזה אינו מובן דהא איסוה"נ בע"ז מדאורייתא הוא דאין לו ביטול כדנפקא לי' מושם בסתר כנודע ועוד הקשה דהא משמע מכאן דרש"י אדרבא ס"ל דגם בטומאת ע"ז דהוי מדרבנן מ"מ החמירו כמ"ש הרב תוי"ט שם ואיך כתב משם רש"י דבאיסורי ע"ז דרבנן י"ב ולומר דאיסור מטומאה לא ילפינן ובטומאת ע"ז החמירו טפי זה ודאי דוחק וצ"ע עכ"ל וזה לכאורה תימא רבא דמ"ש דבטומאה החמירו טפי הלא להדיא מפורש בביצה ז' ע"א דאפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן עיי"ש ועיין בתוס' ב"ק י"א ע"ב סד"ה גזירה ועוד תימא מ"ש דאיסור ע"ז אינו אלא מדרבנן דזה אינו וכנ"ל ולפלא על הג' בעל כתונת פסים הנ"ל שהביא ד' השעה"מ וההג"א הנ"ל ולא נתעורר ליישב גם את זה וכגון דא צריכה רבה לכאורה: פלג טו

ולענ"ד נראה ליישב ד' ההג"א הנ"ל כפשוטן עפימ"ש הסמ"ג מובא בב"י יו"ד סי' קמ"ו דהא דע"ז של א"י הבאה ליד ישראל אין לה ביטול עולמית זה אינו אלא מדרבנן ומה"ת מהני ביטול גם בכה"ג דאתא ליד ישראל אח"כ עיי"ש וכן מפורש שם בט"ז יו"ד סי' הנ"ל סק"ג וא"ש מאוד דברי הג"א הנ"ל דמיירי ג"כ בכה"ג שלא עבדה הישראל רק הא"י וכמו בגר ועכו"ם שירשו את אביהם דמה"ת בודאי מהני ביטול גם לחלקו של הישראל וזה ברור ונכון בע"ה

והנה הלום ראיתי בפנ"י סוכה ל"א ע"ב שהביא ג"כ ד' הג"א הנ"ל ומפרש לה כפשוטה דמיירי גם בע"ז של ישראל וכתב שם לדין די"ל שגם בע"ז של ישראל מותר ע"י ביטול לדון ורק מדרבנן הוא שהחמירו דלא לישתרי ע"י ביטול ואינו אלא תימא וכבר השיג ע"ז בס' נחל איתן ס' המדע פ"ח מה' ע"ז ה"ט ומוכיח ג"כ מהא דע"ז נ"ג גבי אשירות דמוכח ע"כ דבע"ז של ישראל ל"מ ביטול גם מה"ת עיי"ש והדבר ברור דהפי' בהג"א הוא כמו שכתבנו דמיירי בשעבדה א"י אלא שהישראל זכה בה אח"כ ובזה ס"ל כהסמ"ג דאינו אסור אלא מדרבנן וז"ב

[ולכאורה הי' איפשר לפרש ד' הג"א גם בכה"ג דמיירי שהי' הדבר בשותפות קודם שעבדה הא"י דמ"מ אין איסורו אלא מדרבנן כיון דא"א אוסר דשא"ש ואף בעשה בה מעשה דשפיר אוסר גם שאינו שלו מ"מ אין איסורו אלא מדרבנן וכמ"ש רש"י ותוס' בע"ז ד' נ"ב ע"ב ד"ה ברוך אמנם כאן הג"א בשם רש"י קאמר לה ולדעת רש"י א"ל כן לפי מש"כ בכרו"פ יו"ד סי' ד' ס"ק ג' בפלוגתת רש"י ותוס' חולין מ"א דלרש"י ס"ל דהיכי דאית לו שותפות מצי אסר גם חלק חבירו מדינא כיון שיש לו בו יד וס"ל דמה"ת יכול לאסור בכה"ג ולכן ל"א בי' לצעורי קמכוין כיון דהוא אסור מה"ת ולהתוס' ס"ל דמ"מ אין לו יד לאסור את של חבירו מה"ת ורק מכח תערובות אוסר ושפיר אמרינן לצעורי קמכוין יעו"ש וא"כ כאן דמיירי ביש לו לעכו"ם שותפות הא לרש"י אוסר גם חלק הישראל מה"ת ושוב אין לו ביטול בכה"ג וכמבואר להלן וע"כ לפרש ד' הג"א הנ"ל דמיירי בשלא זכה בה הישראל רק אחר שנעבדה] ולפלא על השעה"מ הנ"ל שנשאר בקושיא ע"ד ההג"א הנ"ל בפ"ג מה"ג והרי בשעה"מ בעצמו מביא ד' הסמ"ג הנ"ל בפ"ז מה' לולב [אמנם משמע שהשעה"מ מפרש לד' ההג"א הנ"ל דמיירי שעבדו שניהם את הע"ז המשותפת והיינו שגם הישראל עבד לה וכמ"ש בסוגיא שם בע"ז נ"ב ע"ב גבי רבי דבילדותי' סבר ישראל אדעתא דעכו"ם פלח' וכו' ובזקנותי' סבר דאדעתא דנפשי' פלח וכו' עיי"ש אמנם ודאי די"ל ד' הג"א הנ"ל דמיירי שרק הא"י בלחוד הוא דעבד לה ורק אח"כ נשתתף בה הישראל דאז אין איסורו אלא מדרבנן וכנ"ל ודו"ק] ועיי"ש בשעה"מ שמוכיח ג"כ כשי' הסמ"ג מן הסוגיא דע"ז נ"ג ע"ב גבי הא דישראל שזקף לבנה להשתחות לה וכו' דפריך על הקרא ואשיריהם תשרפון באש הא א"י מוחזקת היא לנו וא"א אוסר דשא"ש ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ואי נימא דגם ע"ז של עכו"ם א"ל ביטול מה"ת בדאתא לרשות ישראל א"כ גם על הנך דמעיקרא ל"מ ביטול אחר שאתא לרשות אברהם אבינו וזרעו שקנאו את הארץ וע"כ כדעת הסמ"ג דז"א אלא מדרבנן והתם דקאי אקרא שפיר קאמר דמה"ת מהני ביטול עיי"ש אלא שלפי שהגאונים הנ"ל הניחו זה בתימא אמרתי לחזק שיטת הסמ"ג הנ"ל באריכות מעט בע"ה דהנה ראיתי בישוי"ע יו"ד סי' קמ"ו ס"ק ג' שאדרבא הקשה שם מהאי סוגיא על שיטת הסמ"ג הנ"ל דלדבריו למה הוצרך הש"ס לדקדק מהא דא"י מוחזקת הוא ואא"א דשא"ש וכו' פשיטא דאף אי הי' יכול לאסור דשא"ש או דא"י עד שעת כיבוש