לפלגות ראובן חלק ג סח

דרבה דמספקא לי' ביאוש דגזילה אי ילפינן מיאוש דאבידה דרבה לשיטתו כיון דס"ל דשומר אבידה כש"ח דמי ודאי דלדידי' מהני בי' יאוש גם בתר דאתא לידי' לענין לקנות גוף החפץ דל"ד ליאוש ברשותו גבי ש"ח וכנ"ל ודו"ק כי נכון הוא בע"ה ובתרומת הכרי שם הקשה ג"כ על הרמב"ן הנ"ל ממ"ש בכריתות כ"ד גבי שוה"נ שהוזמו עדיו דכל המחזיק בו זכה והתם ע"כ ל"ה הפקר רק יאוש ומ"מ מהני אף שהוא ברשותו ורצה לתרץ דשא"ה משום דהוי אבודה מכל אדם דמהני גם ברשותו וכמו מציל מפי ארי בבית בעלים ושוב דחה זה ממש"ש עוד בסוגיא אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקיר ואי נימא דהוי כמו זוטו של ים כי אינו מפקיר לי' מאי הוי עיי"ש וכן במגיה לא תירץ קושיא זו רק משה"ק מאבידה שא"ב סימן תי' דל"ה אבודה מכל אדם ומזה לא הזכיר כלום ולענ"ד זה לק"מ ובפשוטו נראה דעיקר מאי דמחשבינן לי' כמו אבודה מכ"א הוא משום דע"י הגמ"ד ממילא נתייאשו הבעלים ומחמת זה הוי ג"כ אבודה מכל אדם אבל באם אמרו שהוא בעצמו רבע שורו מכיון דאמרינן דהוא אינו מתייאש משום דטרח ואייתי עדים א"כ ל"ה אבודה מכ"א כלל ואם אחרים מתייאשים ממנו כיון שאינם יודעים את האמת מה לנו ביאוש דאחרים הא הבעלים אינם מתייאשים ממנו כלל וז"פ וברור לענ"ד ונמצא שפיר מתקיים לטעמא דשוה"נ לאחר דנעשה הפקר משום דהוי כמו אבודה מכל אדם וכן מבואר ג"כ בנתה"מ סי' רס"ב סס"ק ג' ע"ש

ועפי"ז יש לדון ג"כ במ"ש הקצוה"ח בסי' ת"ו לתרץ משה"ק בב"ק צ"א ב' במש"ש וכי קדמו ודנוהו ד"נ נמי ליהדר ולדייני' ד"מ והקשו הא כיון שלאחר גמ"ד נעשה הפקר הוי כמו נגח ואח"כ הפקיר עיי"ש שתירץ דל"מ הפקר דידי' באיסוה"נ דאינו ברשותו להפקיר ורק בשוה"נ שהוזמו עדיו שפיר אמרינן דהוי הפקר משום דאינו נאסר בהנאה כלל מאחר שהוא עיי"ש

ולכאורה נכון הוא מאוד אבל לפי משנ"ת דלאחר גמ"ד דנעשה הפקר הטעם הוא משום דהוי כמו אבודה מכל אדם א"כ הא אין אנו צריכין כלל להפקרו דבעלים ולא שייך כלל לומר דאינו ברשותו להפקיר דממילא נעשה הפקר ואבוד מכל ע"י שנאסר בהנאה

ובישוב הקושיא כבר הארכתי במק"א בקונטרס מיוחד ואכ"מ [ועיין ג"כ מה שנדפס בשמי בחוברת תומ"צ ש"ו ח"א סי' א' וקצרתי]

ויש לדחות נמי עפי"ז מ"ש בתרומת הכרי שם עוד להוכיח מהא דכריתות שאין הבעלים יכולין לחזור בהן אחר שנתייאש שהרי גם התם בשוה"נ שהוזמו עדיו ודאי חזרו בהן הבעלים אח"כ ומ"מ זכה בו המחזיק עיי"ש ולפי"ז י"ל דשאני התם דדינו כהפקר גמור משום דחשיב כמו אבודה מכל אדם וכנ"ל

אמנם גם זו"ז י"ל דהעדים הוזמו בפני הבעלים ולא ידעו כלל הבעלים מהזמת העדים שיחזרו בהן ודו"ק

נשוב לעניננו דא"כ תיקשי לשי' הרמב"ן ודעימי' דל"מ יאוש ברשותו למה מהני כאן היאוש גבי העליון הא ברשותו הוא

אמנם ליישב זה נקדים עוד מה שיש להקשות כאן בהסוגיא דהנה בגמ' שם בעי רב ענן מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו מגיע לעיקרו וא"מ לנופו מאי תיקו וברא"ש לא גרס רק פלגא קמייתא דמיבעי לי' רק אי מגיע לנופו ולא לעיקרו עיי"ש ובב"י סי' קס"ז ועיי"ש עוד ברא"ש שתמה על איבעיא זו הא כיון דטעמא דר"ש הוא משום יאוש א"כ שפיר מיפשט הך בעיא דכל שהעיקר יתלש עם הנוף ה"ה של העליון והשאר לתחתון ונשאר בתימא וביע"ד נתקשה ע"ד הרא"ש אלה דהא כאן אינו אלא פסקי הלכות לא קושיות ותירוצים ולמה כתב זאת כאן עיי"ש מ"ש להסביר כונת הרא"ש בזה לתרץ מה שהשמיט פלגא בתרייתא דהאיבעיא בהא דמגיע לעיקרו ולא לנופו דבזה אין להסתפק כלל דודאי לא נתייאש בכה"ג כיון דלעולם הא מגיע לעיקרו ורק באם אינו מגיע לעיקרו אלא לנופו בזה י"ל שכבר נתייאש מתחילתו תיכף בצמיחת הנוף טרם שנתגדל ועלה למעלה שאז לא הי' יודע שיתגדל באופן שיהי' ביכלתו ליטלו עיי"ש וכ"כ ג"כ באו"ת בקיצור ת"כ סי' ט' עיי"ש ולכאורה תיקשי לפי"ז לאידך גיסא דאכתי מאי מיבעי לי' במגיע לנופו ולא לעיקרו הא ודאי נתייאש כבר טרם שידע שיעלה הנוף למעלה וכנ"ל אמנם י"ל בזה דהיינו דמיבעי לי' משום דהוי יאוש בטעות דאי הוי ידע שיעלה הנוף אח"כ עד שיהי' בידו ליטלו לא מתייאש ואיפשר דבכה"ג ל"ה יאוש כמו דהפקר בטעות ל"ה הפקר כמ"ש בתוס' גיטין מ"ז ע"א ד"ה אדעתא אמנם עיין באר יצחק יו"ד סי' כ"ג מ"ש דיאוש בטעות נמי מהני ול"ד להפקר ומשום דכל יאוש דאבידה הוי ג"כ בטעות דאילו הי' [יודע[ מקום האבידה היכן היא ל"ה מתייאש ומ"מ זכה המוציא עיי"ש וכבר קדמו בזה בקצוה"ח סי' קמ"ב עיי"ש ובבאי"צ שם מביא מ"ש בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח דפליגי ר"י ור"ל בשוה"נ שהוזמו עדיו דלר"י ס"ל דכל המחזיק בו זכה בו וכמ"ש בבבלי בכריתות כ"ד ור"ל ס"ל שם דהפקר בטעות הוא ול"ה הפקר והתם לאו הפקר ממש הוא רק מדין יאוש הרי דלר"ל ל"מ יאוש בטעות וקייל"ן כר"י דס"ל דמהני יאוש גם בכה"ג דהוי בטעות עיי"ש

אמנם עדיין אינו ברור כ"כ דבהא דכריתות איפשר לומר כמ"ש ברא"ש ב"ק פ' הגוזל ומאכיל סי' כ"א דשאני התם כי מיד שנגמר דינו נאסר בהנאה **(הג"ה עיין חוברת תומ"צ מה שנדפס בשמי שם בחו"א ש"ח סי' ך' אות ה' קושיא עצומה במ"ש התוס' בסנהדרין פ' בשם ר"ת דשוה"נ אינו נאסר מחיים רק לכשישחטו או ימותו יהי' אסורים בהנאה)**