לפלגות ראובן חלק ג ו

ותורתנו הקדושה דכתיב בה יקרה היא מפנינים יש בה גם מסגולת הפנינים אשר לבד יקרת כל מרגלית כשהיא לעצמה עוד יעלו בערכם בהתקשרם הרבה ביחד ע"י חוט של משי ולפעמים גם בחוט פשוט המאחד ומחזיק אותם והיו לאחדים לכבוד ולתפארת ואין ערוך להחוט עם הפנינים הנחרזים עליו יהי' איזה שיהי' ובלבד שיהי' כחו יפה להחזיק את הפנינים היקרים לבל יפלו ולבל יתפרדו וכך היא גם דרכה ש"ת אשר זולת מה שכל ענין בפ"ע כשהוא מתבאר יפה ה"ה כמו מרגניתא טבא שמרחיב את הלב ומרהיב את העין הנה בחפץ ד' למען צדקו להגדיל את התורה ולהאדירה הטביע בה גם סגולה זו שיתאחרו **(דמכשיר מילת עכו"ם ולכן הביא גבי זביחה טעם אחר לפסול שחיטתו ואולי י"ל ג"כ עפי"ז משה"ק כולם על הרמב"ם ממאי דאיתא בתוספתא רפ"א דחולין דאיתמעוט שחיטת עכו"ם מקרא דוזבחת ולא שזבח הא"י די"ל דהתוספתא אתיא כהאי תנא דפוסל מילה בעכו"ם שם בע"ז כ"ז ומפרש לה כפשוטו דפסיל לי' משום דכתיב ואתה את בריתי תשמור ועכו"ם לאו בר שמירת ברית הוא ולא איירי קרא מיני' וממילא נמי דלדידי' בעינן ג"כ בכל המצות שיהי' המקיימן בר חיובא ומשו"ה חשיב נמי ליתא בזביחה מה"ט אבל הרמב"ם לשיטתי' דמספקא לי' גבי מילה הלכה כמאן ופסק ברפ"ב מה' מילה דעכו"ם לא ימול ואם מל א"צ לחזור ולמול שנית וכתב שם בכ"מ משום דמספקא לי' דילמא הלכה כמאן דמכשיר מילה בעכו"ם ולדידי' ודאי די"ל נמי דלא מיפסל עכו"ם גם בזביחה מה"ט דליתא בזביחה לכן נקט טעמא אחרינא מקרא דואכלת מזבחו דשחיטתו פסולה אליבא דכו"ע וגם למ"ד דכשר למול מ"מ פסול בשחיטה וכנ"ל

וי"ל עוד בזה וליישב עפ"י הנ"ל גם מ"ש הש"ך ביו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז בשם הב"ח דס"ל דשחיטת מומר להכעיס אינה אסורה אלא מדרבנן ואינה נבלה עיי"ש בש"ך שהשיג עליו ולהנ"ל יש להצדיק שיטת הב"ח דשפיר י"ל דשאני מומר מן העכו"ם והמצוה שהוא עושה מיקרי לגבה בר חיובא ומעשיו מעשים גמורים זולת במצות וכתבתם משום שאיני מקיים מצות וקשרתם בפועל ועיין ר"ן גיטין שם פ' השולח שהביא בשם אחרים שפירשו דגם במצות וכתבתם אינו פסול מומר אלא מדרבנן משום דמדינא איתנייהו בקשירה אלא מדרבנן עשאוהו כאילו אינו בקשירה עיי"ש אמנם אנן השתא קיימינן בשיטת רבותינו החולקים ע"ז דכוותייהו קייל"ן דמדאוריתא פסולין בכתיבה] ובמק"א כתבתי עוד לדון בזה במשה"ק בשער משפט סי' קכ"ו ס"ק ט"ו עמ"ש הב"י בתשובה חאה"ע דיני גיטין סי' י' דדוקא לענין שליחות הגט עושה המומר שליח משום דאיתא בתו"ג וקידושין אבל לענין שליחות בעלמא לאו בר שליחות הוא כיון שאיני בן ברית במצות והקשה ע"ז ממ"ש בגיטין כ"ג ע"ב אין העבד נעשה שליח לקבל גט וכו' מתקיף לה ר"א טעמא במילתא דליתא וכו' הא עכו"ם וכותי דאיתנייהו בתרומה דנפשייהו וכו' ותנן עכו"ם שתרם של ישראל וכו' מ"ט לאו משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם ישראל וכו' לא מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב ופירש"י לאפוקי עכו"ם אבל עבד ב"ב הוא וא"כ א"א דמומר לאו ב"ב הוא אף לענין גיטין לאו בר שליחות הוא אף דאיתא בתוגו"ק כמו עכו"ם לענין תרומה ונשאר בצע"ג. ולענ"ד כונת הב"י היא לחלק דמשו"ה עושה המומר שליח על הגט משום הא דאמרינן שלגבי המצוה שהוא עושה מיקרי בן ברית דכל עיקר מה שאינו ב"ב אינו אלא משום שאינו עושה אבל במה שמכניס א"ע לעשות שפיר הוי לגבה ג"כ ב"ב ולכן עושה ג"כ שליח ובאמת לפי"ז אינו נעשה הוא שליח להוליך גיטו ש"ח רק על הגט שלו הוא שכתב הב"י דעושה שליח ול"ד לעכו"ם כלל דאף במילתא דאיתי' מ"מ הא בן ברית לא הוי וכל מה שפלפלו האחרונים בדין המומר אם עושה שליח הוא רק בענין אם רצונו להיות שליח לאחרים וע"ז הוא שכתבו דאינו בכלל ב"ב כמ"ש התוס' בסנהדרין ע"ב. וע' תוס' הגרעק"א גיטין אות י"ח וע' ח"ס או"ח סי' קט"ז וקצרתי. ויתיישב ג"כ עפי"ז מה שיש להקשות להני דס"ל דמ"ש בחולין ה' מעם הארץ פרט למומר דהיינו שהוא עתה מומר בשעת הקרבת הקרבן אבל בשעשה תשובה אה"נ שמקבלין ממנו קרבן עיי"ש בתוס' ובמל"מ פ"ג מה' שגגות א"כ ניליף מזה דע"כ שלוחי דרחמנא נינהו הכהנים המקריבין דהא מומר לאו בר שליחות הוא וכאן ל"ש מה שכתבנו שלהי זבחים לתרץ משה"ק האחרונים מהא דאמרינן איש איש לרבות עכו"ם שנודרים נו"נ כישראל עיי"ש. ולהנ"ל לק"מ דבמצוה שהוא עושה בידו ג"כ לעשות שליח וכמשנ"ת

ולכאורה עדיין תיקשי לפי דברנו ממ"ש ברמב"ם פ"ג מה"ג הט"ז דעבד פסול לכתוב גט משום דליתא בתוגו"ק ומבואר בב"ש אה"ע סי' קכ"ג סק"ה ליישב מה שלא הזכיר הרמב"ם גם גבי עכו"ם האי טעמא עיי"ש ולמש"כ הא גם בכתיבת הגט ל"ב שיהי' בר הכי וגם אי ליתא בתו"ג הו"ל להיות כשר לכתוב את הגט ולכאורה מכאן סתירה לדברינו

אמנם הדבר פשוט ליישב עפימ"ש התוס' בגיטין כ"ב ב' דל"ש למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו במידי דל"ב שליחות וכו' דמשמע מזה דבמידי דבעי שליחות ודאי דינא הוא למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו וכונתם פשוטה משום דבמידי דבעי שליחות בעינן שיהי' כמו המשלח בן כריתות וכמ"ש בגרש ירחים עיי"ש ושיטת הרמב"ם משמע ודאי דס"ל ע"כ דבעינן שליחות בכתיבה אף דבב"ש שם כתב להיפוך וכן העתיק דבריו גם בתו"ג שם אמנם עיין פנ"י בגיטין כ"ג שהוכיח להיפוך ועיין ג"כ בטעה"מ פ"ג מה"ג באורך שמיישב דברי הרמב"ם הנ"ל ומוכיח דע"כ ס"ל דבעינן שליחות בכתיבה וזה מוכרח להמעיין ומדקדק בדבריו וא"כ א"ש בפשוטו מה דהצריך בכתיבת הגט שיהי' הכותב איתא בתו"ג דשא"ה דבעינן שליחות ול"ד לאינך שהזכרנו ודו"ק וכבר)**