לפלגות ראובן חלק ג ד

דברי הביטול דמרגלי בפומייהו להגיד לעולם בהשקפה שטחיית מבלי דעת האמור פנימה אמנם אין לנו להתחשב עם אלה הגאיונים ואוילים שפתים ילבטו מה לנו ולהם עלינו לצאת י"ח לפני חכמי לב ומביני מדע המוכתרים במידות חכמים ושוקלים משרים בפלס המשפט לעומתם ארהיב לאמור את אשר בד' חסיתי כי **(מחמת קטנות שלא הגיעה לכלל דעת אותו הפיתוי הוא אונס ולפיתוי שאינה מחמת קטנות לא חיישינן עכ"ל וסברא זו ל"ש רק גבי קטנה אבל גבי קטן כיון שאין קישוי אלא לדעת ע"כ ברור לנו שכבר הגיע לכלל דעת ולאו אנוס הוא ולכן אף דהוא אינו נענש משום שהתורה פטרתו משום קטנותו הבהמה מיהת נסקלת על ידו. ויובן היטב עפי"ז מ"ש מרן הגר"א ז"ל דהא דל"ק בקטנה ובהמה נסקל ע"י משום דלא פסיקא לי' וכו' והיינו משום דאיירי שם מבת ג' וי"א ולמעלה עד בת י"ב. וקטנה גמורה ודאי שאין לה דעת עד שתגדל מעט ומשו"ה הוא דלא פסיקא לי' ודו"ק כי נכון הוא בע"ה. וביו"ד סי' א' ש"ך ס"ק כ"ז כתב דקטן מיקרי בר זביחה משים שאסור לו לאכול בלא שחיטה. ובפרמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות ג' מפרש דבריו לחלק מזביחה לקשירה מה שאין הקטן מיקרי בר קשירה ואפי"ה כשר בזביחה משום דמ"ע בקו"ע רחמנא פטרי' לגמרי לקטן משא"כ ל"ת קטן חיב אלא דלאו בני דיעה הוי ואת"ל פטור מ"מ אחרים אסורים ליתן לו לכן הוי בר זביחה ע"ש והדברים תמוהים לחדש חיובא דל"ת על הקטנים מה שלא מצינו בכל הש"ס ואדרבה יקשה לפי"ז ל"ל הני תלתא קראי בדם וטומאה ושרצים ביבמות קי"ד להזהיר בהם את הגדולים על הקטנים ואם רמי חיובא עלייהו בכל הל"ת ודאי שמצווין הגדולים להפרישן מכל האיסורין כמו בגדולים וע"כ שאין הקטנים חייבין גם בל"ת וטפי משמע לומר דגם למ"ד דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו אין הטעם משום לתא דקטן אלא שהתורה חייבה את הגדולים בזה כדי להרגיל את הקטנים שיהיו נזהרין במצות ל"ת לכשיתגדלו. ובמ"ע דקיל מל"ת לא הטילה חובה אלא על האב לחנכן במצות אבל לא. להציל את הקטן מן האיסור דעדיין לא נתחייב כלל. ובאמת קשה להבין לפי"ז מה שהסבירו לן רבותנו האחרונים בטעמא שהקטן מיקרי בר זביחה משום שב"ד מצווין להפרישו מן האיסורין דמ"מ אין להוכיח מזה שעל עצם הקטן רמי רחמנא חובה ואיסור. ובבית הלוי סי' ט"ו הוסיף עוד לומר דגם בדבר שא"מ להפריש את הקטן אלא דאסור לספות לי' בידים גם בזה י"ל שעצם האיסור מוטל על הקטן עיי"ש באות ב' מש"כ ליישב עפי"ז קושית התבו"ש יו"ד סי' א' ס"ק מ"ט ממ"ש בסנהדרין נ"ה גבי קטן הבא על הבהמה כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא הרי דנחשב האיסור על הקטן ומוכיח שם מזה דהוי נמי בר זביחה מה"ט ובב"ה שם דחה זה עפימש"ש די"ל דבאיסורי כרת ילפינן שפיר מדם לחודא דמה"ת אסור לספות לו בידים ומשו"ה קאמר שם בסנהדרין דהאיסור הוא על הקטן משים דמיירי שם בבא על הבהמה דהוי מחייבי מב"ד אבל גבי נבלה דספינן לי' בידים מה"ת לשיטת הרמב"ם כמ"ש בב"י או"ח סי' שמ"ג וע' נוב"י מ"ת או"ח סי' א' שפיר ס"ל להרמב"ם דקטן ל"ה בר זביחה כלל מדספינן לי' בידים ומדשחיטתו כשירה בגדול עע"ג ע"כ מוכח דל"צ בר זביחה כלל ולכן לא הביא ה"ט גם גבי נכרי עיי"ש ולענ"ד הא ודאי אי נימא שא"מ להפריש את הקטן מן האיסור אלא שהגדול מצווה שלא לספות לו בידים ע"כ דאין זה שייך להקטן כלל עד דנימא דחשבינן לי' תקלה להקטן ואין זה אלא משום לתא דגדול שהרי אם הקטן עשה כן מד"ע א"מ להפרישו אלא דנראה עוד דגם אי נימא שמצווין להפריש את הקטן מן האיסורין מ"מ י"ל דעיקרו של דבר הוא משום לתא דגדול וכנ"ל תדע שהרי מוכח שם ביבמות ד' קי"ד שגם בתינוק בן שנה ושנתים נמי מצווין להפריש א"נ דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו וכמו דפריך שם מהא דיונק תינוק והולך וכו' דע"כ מיירי בקטן ממש וכמש"כ בתוס' שבת קכ"א א' סד"ה ש"מ ממש"ש סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב וה"ט ל"ט אלא בבן שתים או שלש שנים עיי"ש ובקטן כי האי ודאי דל"ש לומר שהטילה התורה עליו איזה סרך איסור וע"כ דאין זה אלא משום לתא דגדול וכנ"ל שהתורה הזהירתו על הקטן לבל יתרגל במילתא דאיסורא וכמו שכתבנו

וקושית התבו"ש י"ל בטו"ט עפימ"ש, בנחי"צ חו"מ סי' ז' והביא כן גם בשם ספר דברי חיים לחלק בין האיסורים דבשבע מצות ב"נ איכא איסורא גם על הקטן כמו בב"נ שגם הקטן שהגיע לכלל דעת נענש בהם ומי איכא מידי דלב"נ אסור וכו' לכן גם בישראל איכא איסור בהני ז' מצות גם בקטנים אלא שאין נענשין. אבל באינך מצות של"נ אלא לישראל אין בהם על הקטן שום איסור כלל עיי"ש באורך [ושם הביא מ"ש במה"פ בירושלמי ב"ק פ"ח ה"ה להוכיח מד' התוס' קידושין יו"ד ע"א מש"ש מן הירושלמי תרומות גירשה מי לא ידעה וכו' ולא מוקי לה בניסת כשהוא קטנה עיי"ש ואי ס"ד דקטן א"ח לשלם כשיגדיל הא אין ראי' משם ודחה ראייתו די"ל דנתגרשה ע"י אבי' בקטנותה ולא ידעה ועכשיו נתגדלה ואכלה בגדלותה עיי"ש ולא ראה שכבר הקשה כן הנוב"י ז"ל לבעל מה"פ בעצמו והוא ז"ל השיב לתרץ את דבריו במה"פ על הירושלמי תרומות פ"ח ה"א עיי"ש] ולדבריו שפיר מיושב קושית התבו"ש דרק שם בסנהדרין שפיר קאמר דאיכא איסורא על הקטן משום דמיירי שם מאיסורי עריות שהן משבע מצות ב"נ אבל מ"מ לענין זביחה שפיר י"ל דלאו בר זביחה הוא דבזה אין שום איסור על עצם הקטן וכנ"ל ולפלא שבנחי"צ שם מביא ד' התבו"ש והערתו מהא דמ' סנהדרין נ"ה ולא העיר לחלק מה"ט גם בין הא דעריות להא דבר זביחה וכנ"ל

והנה בנוב"י מ"ת או"ח סי' א' נדחק לחלק בין זביחה לתפילין דגבי וקשרתם וכתבתם דרשינן מי שהוא בקשירה ישנו בכתיבה וממעטינן נמי את הקטן ולמה גבי זביחה לא איתמעוט נמי קטן מה"ט לפי שאינו בזביחה.)**