לפלגות ראובן חלק ג רכט

פ"א מה' פרה מ"ש דא"א לומר שיפסול ר"א לכתחלה פרה יותר מבת ב' שנים אבל לא בדיעבד אם הוא סבור דמדאוריתא איכא קפידא שלא תהא יותר מבת ב' מנלי' לחלק בין לכתחילה לדיעבד יעו"ש אמנם עיין ב"מ נ"ז ע"א מ"ס שחיללו אין לכתחלה לא וברש"י שם ד"ה לכתחלה לא ודבר תורה דערכך שווי' משמע וצע"ק ובכ"מ מצינו דמחלקין גם בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד כמו בהא דאין דנין בלילה דבדיעבד דינו דין כמ"ש בחו"מ סי' ה' ס"ב אף דהוא מה"ת דצריך יום ועיין ברמב"ם פ"ג מה' תרומות מ"ש דבדיעבד אם תרם שלא מן המוקף שפיר דמי אף שבתוס' גיטין ד' ל' ד"ה לתרום כתבו דהוא מה"ת ואולי ס"ל להר"מ כמש"ש בתוס' דרש"י ס"ל דת"ג נמי ל"ב מוקף אלא מדרבנן ודו"ק כי קצרתי] אבל במקום דכתיב בלשון אזהרה ול"ת היכי נימא דדין קדשים יגרע מחולין דלרבא לא מהני בכל התורה כולה אם עבר ועשה ובקדשים נימא דמהני יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ונהירין דברי הריטב"א ז"ל דגבי לא תעשה לא בעינן שישנה עליו הכתוב לעכב ותלי בפלוגתא דאביי ורבא כמו בכ"מ דלאביי מהני ולרבא ל"מ וכנ"ל **([הג"ה ולכאורה הי' איפשר לומר דל"ש כלל האי דינא דאיעל"מ גבי קדשים לפימ"ש התוס' בתמורה ד' ו' ע"א ד"ה והשתא גבי נשבע שלא לגרש דבאיסור שהוא בדא מלבו מודה רבא דמהני א"כ גם קדשים נימא דכל עיקר איסורן אינו אלא ע"י שהוא הקדישן והוי כמו בדא את האיסור מלבו וכבר העיר בזה בשו"ת נוב"י מ"ת יו"ד סי' ט' עיי"ש שהתחיל לחלק ביניהם ולא סיים את דבריו ורק בנו הגאון מהר"ש לנדא נדחק שם לחלק בתרי אנפי ולענ"ד לא מן השם הוא זה ובפשיטות מובן ההבדל דל"ד כלל דבהקדש אין נעשה ע"י רק עצם ההקדש אבל האיסורים שמסתעפים אח"כ ע"י הקדשו ודאי המה נקראים איסורי תורה דהא הוא לא קבל עליו איסור שחיטתו בחוץ וכו' אלא שהתורה אסרה אסר על ההקדש לבלי לשחוט בחוץ וכו' ושוב הוי דינן ממש כמו איסורי תורה לא כן בשבועה שאין עליו יותר ממה שקיבל עליו בפירוש בזה שייך לומר דהוא בדא מלבו את האיסור וז"פ וע' בא"מ על אהע"ז שם בתשובה סי' ט"ו מ"ש בשם המהרי"ט כה"ג גבי איסורי נזיר שאינן אלא איסור תורה וכמו שאסרה תורה כמה איסורין על קדושת כהן ומיישב עפי"ז סוגיא דמכות כ"ב עפימ"ש הריטב"א שם דהאי תנא איסור כולל לית לי' היינו דלית לי' איסור כולל באיסור הבא)** וערבאין אנו ליישב דברי הריטב"א הנ"ל **(האלקים זה מרדכי ואסתר דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן הרי שהי' מותר בשללו של המן הנה זה בפשוטו ניחא לבד מה שהי' מהרוגי מלכות שי"ל דגם במלכי או"ה נכסיהן למלך הנה כבר מבואר במגילה ט"ו א' שהמן מכר א"ע למרדכי לעבד ושם ט"ז א' עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי נמצא שמן הדין הי' מותר למרדכי ושלו הי' מדינא

ונעים לי להזכיר כאן מה שאמרתי בע"ה דבר נחמד בדקדוק המגילה במאי דכתיב בספרים הראשונים להשמיד להרוג וגו' בשלשה עשר לחודש שנים עשר וגו' ושללם לבוז ובספרים האחרונים שינו וכתבו אשר נתן המלך ליהודים וגו' להשמיד וגו' ושללם לבוז ביום אחד וגו' בי"ג לחודש שנים עשר ולמה הקדימו בספרים הראשונים הזמן והיום קודם שכתבו ושללם לבוז ונהפוך הוא באגרות השניות שהקדימו הא דושללם לבוז קודם הזמן ואמינא בה טעמא מעלייתא לפי מש"כ לעיל דהנה הראשונות ישמיעונו בפשיטות שרצו להחניף את כל הקמים עלינו למען יתחרו בנקמתם וגזרו אומר שכל ההורג איש יהודי יזכה בשלל שלו ולכן הקדימו שתחלה עליו להורגו וכל הורג נפש אחת מישראל הנה שכירות משתלמת לבסוף ויהי' לו שללו לבוז ולמען לא יאבדו את הזמן הקצוב להרוג ולאבד כתבו תחלה את הזמן ואח"כ ממילא נשאר להם זמן הרבה על ביזת השלל ולמה יאבדו הזמן בלקיחת השלל לכן כתבו ושללם לבוז אח"כ. אמנם בספרים האחרונים שע"כ הי' להם להזכיר את כל אשר הי' כתוב בספרים הראשונים והי' להם להזכיר גם ושללם לבוז השכילו להקדים זאת קודם הזמן דהיינו שידעו באם ימצא מי מבני ישראל שירצה לקחת את השלל לעצמו עליו לדעת ולהיות נזהר שלא יקחם רק קודם שיהרג את העמלקי ורק בו ביום מותר להציל אם ירצה והיינו מקודם בעודם הבעלים עדיין בחיים שאח"כ הא יהי' אסור בהנאה לכן הקדימו ושללם לבוז קודם הזמן והיום אמנם מעיד עליהם הכתוב אח"כ שלא נתנו עיניהם ברכושם וחסו על הזמן היקר ונקהלו ועמד על נפשם וגו' ושוב ובבזה לא שלחו את ידם כי הלא כבר נאסר וכנ"ל וזה נכון בע"ה

ונמצא דכאן ל"צ כלל להא דחידש דל"ש הא דאיעל"מ רק באיסור ל"ת דאם לקחו העם קודם שהרגו להבעלים מדינא הי' מותר שהרי בשעה הזאת עדיין אין עליהם שום חיוב מצוה כלל להחרים אותם רק אם היו לוקחים אותם אח"כ אלא שחיסרו מצוה והיינו שהוכיח אותו שמואל שלא שמע לקול ד' וכו' ובדרוש לפ' זכור הארכתי בזה ובמש"ש עוד בעי"ט שם ששאול בעצמו הא לא לקח את השלל רק העם זכו בשביל ציבור וחשיב להו כמו שותפין שגנב לדעתו ולדעת חבירו וה"ר לדעת התוס' ב"מ ח' דגם בשותפין אמרינן אשלד"ע מהא דב"ק נ"א דפריך בור של שני שותפין היכי משכ"ל ולא מוקי בכה"ג שעקר חוליא בשבילו ובשביל חבירו עיי"ש דז"א וסברת רש"י אינו אלא בגניבה וכה"ג דשייך בי' זכי' וקנין ומיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' אבל לא בבור וכה"ג דאין שם שום קנין רק חיוב נזק ודאי דל"ש בי' שום מיגו דזכי וכבר העיר בזה בשע"מ סי' קע"ו ואין להאריך עוד בזה]: )**