לפלגות ראובן חלק ג רכח

בלשון עשה אין זה אלא למצוה בעלמא משום חומרא דקדשים אבל לא לעכב משו"ה בעינן נמי שישנה עליו הכ' לעכב גבי קדשים משא"כ בכה"ת כמ"ש בתוס' מנחות ל"ח ע"א ד"ה ואם ובפסחים ד' י"א ע"א ד"ה קוצרין עיי"ש [ועיין ג"כ מש"כ התוס' בגיטין ד' ג' ע"ב ד"ה וכי דמדאוריתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וכן כתב ג"כ בחי' הריטב"א סוכה י"א ע"ב ע"ש וע' ר"ש רפ"ב דפרה ובמל"מ **(שאין לנו להפקיע זכותו של זה שעשה בהיתר מפני השני שעשה בעבירה עיי"ש וע' מנה"ח מצוה ל"ח וממילא לק"מ גם במשחרר את עבדו דאין לנו לקנוס את העבד שלא פשע וזכה בשיחרורו בהיתר מפני רבו שעבר עבירה במה ששחררו וזה נכון בע"ה

ואולי יתיישב בזה גם משה"ק בס' חמדת שלמה בחי' על הש"ס פסחים ד' ו' במאי דפסק הרמב"ם דאם קנה חמץ בפסח לוקה נימא אעל"מ ולא קני ואין לו חמץ ולא ילקה דהא כאן ל"ש לומר דמ"מ לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא דהא לא כתיב בתורה נא תקנה חמץ אלא לא יראה לך וכיון דל"מ הקנין ואינו שלו לא עבר עיי"ש מ"ש לתרץ דהא דא"ע אם אין החמץ שלו היינו דוקא אם לא גילה דעתו שרוצה בקיומו רק שנשאר ברשותו ממילא שאפי"ה עובר משום שעשאן הכ' כאילו הוא ברשותו אבל אם עשה מעשה וקונה חמץ גלי דעתי' שרוצה בחמץ ההוא א"כ לדידי' ודאי הוי גורל"מ ולא גרע מחמץ שקיבל אחריות דלשיטת הרמב"ם אפילו אם האחריות הוא שלא עפ"י הדין אפי"ה עובר (כמ"ש באו"ח סי' ת"מ ס"א ע"ש ולענ"ד י"ל שהרמב"ם הוציא כן ממ"ש בחולין ל"ט ע"ב אי אינש אלמא הוא עיי"ש ברש"י דאי ל"מ האי ישראל לדחוי' וכו' אשתכח דקני' גמורה הוא וכ"ש דהוי חיוב אחריות גמור בכה"ג] וכ"ש היכי שקונה החמץ ורוצה בקימו אף דמצד הדין ל"ק מ"מ כיון דלדידי' הוי גורל"מ עובר עליו ע"ש והנה דבריו המה נגד כל רבותינו שנתקשו בהא דאין זכי' באיסוה"נ שנתקשו כולם למה ילקה הקונה חמץ בפסח והא אין זכי' באיסוה"נ ע' נובי"ק או"ח סי' י"ט ומתרצי לה האחרונים ז"ל בכמה אנפי וכבר העיר בזה הר"ן ז"ל פ' כל הצלמים בהא דאמר רבב"ח וכו' פעם אחת הייתי מהלך אחר ר"א הקפר וכו' וכתב שם דאי הוי מגביה לה מקמי הכי הוי ע"ז דישראל ואע"ג שאסורה בהנאה אין בה ד"מ אפי"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י נכרי מצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של נכרי דאיפשר לישראל לזכות בו הוי חמץ ש"י ואסור לעולם עיי"ש ולדברי החמ"ש הא א"צ שיהי' בגדר זכי' כלל מן הדין ומ"מ מתחייב ועובר ומיתסר. ומשה"ק דנימא איעל"מ הנה י"ל עפימש"כ בשם הפמ"א הנ"ל דהא כאן נמי ע"כ איירי בשקנה מן העכו"ם לפימש"כ הר"ן ובקנה מן הישראל כיון דאסור גם לאחה"פ הא אין לו דין ממון כלל ואין זכי' באיסוה"נ וע"כ מיירי הרמב"ם בשקנה מן הא"י א"כ הא המוכר לא עשה שום איסור כלל ואיך נפקיע זכותו מה שמכר בהיתר משום האי איסורא שעבד הישראל הקונה וכנ"ל אמנם גם זו"ז יתיישב קושיתו עפימ"ש האחרונים לדון דל"ש איעל"מ במקום שהאיסור הוא מצד הזמן ע' ט"ז חו"מ סי' ר"ח וא"כ י"ל דאיסור חמץ נמי להא דמיא דאיסורו תלי בהזמן וי"ל עוד בזה וכאן לקצר אני צריך

עוד הביא שם בעי"ט ראי' לדבריו מהקוצץ את בהרתו דטהור אע"ג דאמר רחמנא השמר בנגע הצרעת אלא ודאי כיון דאזהרה דקו"ע הוא ל"ש לומר אעל"מ וכו' עיי"ש וזה ודאי תימא שהרי קייל"ן דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת ולהדיא תנינן במתני' דנגעים פ"ז מ"ד מובא בשבת צ"ד ב' דהתולש סימני טומאה וכו' עובר בל"ת וכ"ה ברמב"ם פ"י מה' ט"צ דלוקה והיטב דבר שם בעצמו דמכאן לק"מ משום דלא גרע מאלו נקצץ מעצמו ודמי לצורם אוזן בכור דמהני לכו"ע מה"ט וכמ"ש בתוס' תמורה שם וז"פ

ושם האריך הרחיב לבאר ענין שאול ושמואל במה שחידש דכל עיקר דין מחיית השלל לא נאמרה אלא אחר שנמחו זכרם ונהרגו כולם אז צוה הקב"ה להחרים גם את השלל והבהמות אבל כ"ז שיש עדיין אנשים ונשים מזכר עמלק לא מחייבי במחיית השלל ולכן אמר ואביא את אגג מ"ע חי והיינו כיון שהשאיר את אגג חי עדיין לא חלה עליהם מצות איבוד השלל וכיון שזכו שוב הוי שלהם וכ"כ ג"כ בהקדמת ס' שו"ת עי"ט ומדייק שם דהיינו דקאמר ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם ומתרגמינן קדם די חרמין היינו שזכו בצאן ובקר קדם די חרמין את האדם שהרי אגג עדיין חי אלא ששמואל השיב לו שעדיין בטלו מצוה ע"י טצדקי והתחכמות כמו מכניס פירותיו דרך גגות לפוטרן מן המעשר עיי"ש ולענ"ד קשה הדבר לאומרו שכ"ז שעדיין נשאר חי אחד מזרע של עמלק לא יתחייבו עדיין במצות מחיית השלל אמנם מודינא למש"ש דאם לקחו דבר מעמלקי קודם שהרגו דמותר דהא כ"ז שהעמלקים הבעלים חיים ודאי שאין שום איסור על רכושם ועיקר האיסור חל על בהמתו וממונו אחר שנהרג וכמש"ש מהא דסנהדרין נ"ד שלא תהא עוברת בהמה בשוק ויאמרו וכו' וה"נ שלא יאמרו זו משל של עמלק אבל ודאי מסתבר שאין לנו להביט רק על הבעלים של החפץ אבל לא מאדם לאדם והעמלקי הזה שכבר נהרג יחרם כל רכושו ואסור בהנאה ומה יועיל לנו מה שעדיין נמצא עמלקי חי במדה"י להתיר איסורו של זה וכך היא המדה לכאורה שכאו"א נידון לעצמו בשעה שנגזר עליהם להחרים גם רכושם שכל עמלקי שנהרג רכושו אסור. ויתפרש לפי"ז מ"ש שאול ויקח העם צאן ובקר ראשית החרם כפשוטו שלקחו קודם שהרגו להבעלים וכדמתרגם קדם די חרמין וז"פ ומה שמסתייע ממ"ש במגילה ד' י' ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני)**