לפלגות ראובן חלק ג רה

דאפשר מיהא לברר אף שא"ח לבדוק מ"מ הוי כטריפה בגלוי דגם בפסח חיב כה"ג אכן יש לי לדון ג"כ להיפוך ולפטור בהאי עובדא דבעל הפנים מאירות הנ"ל באכל ונמצאת טריפה אח"כ דנראה לחדש דבר בע"ה ולומר דאפשר לחלק בין איסור כרת לאיסור ל"ת דהא גם שוגג דידי' א"צ כפרה וכ"ש אונס אף אונס שאינו גמור ושאני כל הני מקומות שהבאנו לעיל דאיירי מאיסורי כרת שצריכין כפרה גם בשוגג ל"כ האי דינא דהפמ"א שאינו אלא איסור ל"ת בעלמא שפיר י"ל דפטור בכה"ג ודו"ק ומ"מ לא תיקשי ממ"ש הרמ"א ביו"ד סי' שע"ב ס"א בשם המהרי"ל דכהן ישן ומת בבית צריכין להקיצו ומשמע ודאי דגם במת פתאום אחר שישן הכהן כבר דבניזקין כה"ג פטור כמ"ש בחו"מ סי' תכ"א ס"ד ובכ"ז כתב המהרי"ל דאע"ג דלא ידע מ"מ איסור קעביד בשוגג דשאני התם דהא סמיה בידן להצילו מן האונס ולגבי דידן הוי זה כמו לכתחלה וזה פשוט: פלג יג

ויש להוסיף עוד דברים ולפלפל במ"ש הרמ"א באה"ע סס"י י"ז אבל אנסוה להנשא או הורו לה ב"ד בטעות ונישאת ע"פ הוי כאנוסה ומותרת לבעלה הראשון עיי"ש והוא משו"ת הרשב"א שלמד כן מהא דמיכל בת שאול שהותרה לדוד ובט"ז שם הקשה ע"ז מהא דקייל"ן דיחיד העושה עפ"י ב"ד חיב בקרבן והא אונס א"צ קרבן עיי"ש ובשבו"י ח"א יו"ד סי' ס"א יצא לחלק בין נישאת עפ"י עדים שקרים דהוי טעות ולא הוראה ובין הוראת ב"ד כאילו הי' הדין דיחיד העושה בהוראת ב"ד פטור ודבריו תמוהים מאוד וכבר הרגיש בזה בחוהמ"ש שם עיי"ש מ"ש לתרץ דברי הרשב"א בדברים נכונים דאזיל לשיטתו במ"ש בחידושיו ליבמות צ"ד בשם הירושלמי דרק משום קנס הוא דאסורה על בעלה ולאו משום שמא יאמרו גירש זה וכו' וכאן גבי שאול ובית דינו ל"ש למיקנסי' דל"ה לה לדייק אחריהם ועיי"ש עוד בשבו"י שתמה על עיקר קושית הרשב"א מהמבואר בסנהדרין שלא נבעלה כלל לפלטי הנה כבר הקשה כן בט"ז עצמו ובאמת שבשו"ת הרשב"א סי' ו' הרגיש בזה לתרץ כן שמשו"ה היתה מותרת משום כי נביאים היו בימי דוד ועפ"י נביא עשה [ועיין בס' יד אלי' להגר"א קאלישער בפסקים סי' מ"ג מ"ש לדון בתערובות עוף טריפה בין הכשירות אם, אפשר להתיר ע"י הכרה ברוה"ק ולפלא שלא הביא מדברי הרשב"א הנ"ל] ועיין ג"כ בעמו"א סי' פ"ז לענין נישאת באונס ולא נפניתי עוד להאריך בזה

נשוב לדברינו דאף שיישבנו גירסת רש"י ותוס' בשבת צ"ג הנ"ל וכתבנו דרש"י פירש כן אליבא דרב לשיטתו דס"ל גם בתינוק שנשבה דחיב בקרבן ואינו פוטר מטעם אנוס מ"מ עדיין תיקשי מה שהקשינו לעיל מהמבואר בסוגיא דיבמות צ"א אליבא דרב עצמו דר"ש ס"ל דיחיד העושה עפ"י הוראת ב"ד פטור וכגון דא צריכה רבה ולענ"ד ליישב גם את זה ע"ד החידוד דזה תלי במה דמצינו לאמוראי דפליגי אליבא דרב במילתא אחריתא דהנה במאי דפליגי הני אמוראי בדין אומר מותר אי חיב בקרבן לשיטת רש"י הנ"ל (וכבר ביארנו לעיל דגם התוס' בסנהדרין ס"ב ע"א בתירוצם הראשון שם דלא ס"ל לחלק בין גלות לשגגה ס"ל ג"כ כן דפליגי אביי ורבא גם בקרבן יעו"ש] וס"ל לאביי דאומר מותר אנוס הוא ופטור מן הקרבן ולרבא ס"ל דחיב בקרבן י"ל דאזלי לשיטתם לפי מה שהבאנו לעיל לשון הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' שגגות ה"ו וז"ל הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וכו' ה"א פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות ל"ה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדו"ח ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה וכו' אין זה אלא אונס עיי"ש ולפי"ז י"ל דאביי, ורבא הנ"ל אזלי לשיטתם לפימש"כ בש"ש ש"א פ"ד דאביי ורבא פליגי בחולין ט' בדין סד"א דאביי ס"ל סד"א לקולא מה"ת ורבא ס"ל דהוא לחומרא מה"ת ע"ש דזה מוכרח מן הסוגיא וכבר הארכנו בזה בסיומא דמ' מגילה ובסיומא דמ' יבמות והנה ידוע ג"כ משה"ק הרשב"א ז"ל על שיטת הרמב"ם הנ"ל מסוגיא דחולין י"א דיליף דאזלינן בתר רובא מקרבנות וכו' דילמא מספק מותר מה"ת וכתב המהרי"ט ז"ל תירוץ על קושיא זו דכי שרי רחמנא לספק ה"ד היכי דלא אפשר להתברר כגון חתיכת ספק של חלב ספק של שומן וכיו"ב אבל ספק דסמי בידן לברורי אי טריפה היא או לא ספק כי האי לא שרי רחמנא אמנם בשעה"מ פ"ט מה' טומאת מת השיג עליו בזה ממ"ש הרמב"ם שם דבור שמטילין בו נפלים טמא ד"ת אבל אם הפילה שם נפלים וא"י אם הפילה דבר טמא ספקו טהור ומבואר שם בכ"מ דה"ט משום דס' דאוריתא אינו אלא מדרבנן לחומרא אע"ג דסמי' בידן לברורי לירד לבור ואיפשר שימצא שם נפל ודבר טמא וכן הקשה שם ממ"ש הלח"מ פ"י מה' עדות גבי בגד שהוא ספק אם אבד בו כלאים אפילו קודם הצביעה אין איסורו אלא מדרבנן אע"ג דסמי' בידן לברורי ע"י צביעה ותירץ שם דמעולם לא אמר המהרי"ט ז"ל אלא בדסמי' בידן לברורי הדבר והפוכו בודאי כההוא דס' טריפה משא"כ בהנך דאע"ג דאיפשר לברר אם ימצא שם נפל או בגד של כלאים מ"מ אכתי אפשר שלא ימצא שם ועדיין ישאר הדבר בספק עיי"ש

[ובפר"ח ביו"ד סי' ק"י הוכיח ג"כ כהמהרי"ט דבספק שאפשר לברר איסורו מחויב מה"ת לברורי ממ"ש בכריתות בטעמא דבעינן ב'