לפלגות ראובן חלק ג קפד

החתיכה ואין לומר שכבר נתקנח השמנונית בחתיכה הראשונה שפסק ש"מ לאכול בעצמו תחלה וכמש"כ כה"ג במהרש"א שלהי ע"ז למש"כ רש"י בחדא לישנא דתרווייהו בעינן שיפה ונעיצה וכתב הרש"א דמשו"ה לא הוזכר נמי שיפת בגד בעובדא דש"מ דע"י שפסק אתרוגא כבר ואכל הוא העביר ממנו השמנונית עיי"ש דמ"מ הא ז"א מועיל לגבי חתיכה השני' שנתן לבאטי ב"ט דהא ממילא נדבק נמי ע"ג החתיכה השני' מצד השני של הסכין והדר קשיא איך אכל באטי איסור וכנ"ל: פלג ב

ולכאורה יש להוכיח מכאן כדעת הרמב"ם ואינך קדמונים דס"ל שגם טיחת האיסור שע"פ הכלי נפגמת מיום לחבירו ע' ר"ן שלהי ע"ז וב"י יו"ד סי' קכ"ב דמפרשי מש"ש כלים שנשתמש בהם עד שלא הטביל דהיינו שלא הדיח ואעפ"י שלא הדיח שרי יעו"ש דס"ל שגם טיחת השמנונית שע"ג הכלי נפגמת כשאינו ב"י ובחי' אלפסי חולין הוכחתי בע"ה שכ"ה ג"כ דעת הרא"ש ז"ל ומצינו ג"כ להתוס' שמסתפקי בזה דהנה רבותינו הראשונים ז"ל נתקשו במ"ש בחולין ח' ע"ב השוחט בסכין ש"ע רב אמר קולף ורבב"ח אמר מדיח וכתבו התוס' שם בד"ה השוחט דע"כ איירי שם ביודעין בה שהוא ב"י דאל"ה אמאי קולף לרב הא סתם כלים של עכו"ם אב"י וגבי עכברא בשיכרא מספקא לי' להש"ס בע"ז ס"ח אי ס"ל לרב נטל"פ אסור או מותר יעו"ש וכן תירץ שם הרא"ש ז"ל אבל הר"ן והרשב"א ז"ל תירצו דהתם אסור משום טיחת איסור שהוא בעין על הסכין ובסכין מתוך שתשמישו תדיר דרכו להשתמש בו בלא הדחה ומה שהוא בעין אינו נפגם אפילו בכמה ימים יעו"ש והנה בט"ז יו"ד סי' י' ס"ק ו' כתב שם דגם התוס' והרא"ש ס"ל דהאיסור כאן הוא רק משום השמנונית שטוח על פניו שאין ביה"ש בולע מבלוע בסכין אלא דלהתוס' והרא"ש צריך גם בזה שיהי' דוקא ב"י משום שהשמנונית דבר מועט הוא ונפגם בהברזל וכמ"ש הרשב"א במשמרת הבית שהביא שם והרשב"א בתורת הבית וכן הר"ן ס"ל דעל השמנונית ל"צ לאוקמי דוקא בב"י ואף באב"י אסור עיי"ש

ולענ"ד ראי' ברורה להט"ז מד' הרא"ש עצמו שכתב פ' גיה"נ סי' כ"ד בסוגיא דירך שנתבשל בה גיה"נ דבעי נטילה בצלי וז"ל וכן הא דאמר למ"ד ביה"ש רותח הוא קולף שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן בפ' כיצד צולין וכו' עיי"ש הרי דאתא עלה רק משום השמנונית שבעין ע"ג הסכין וזה ראי' ברורה בע"ה וכן כתבו ג"כ התוס' בחולין צ"ו ע"ב בד"ה עד וכן הא דאמר לעיל בפ"ק דלמ"ד ביה"ש רותח קולף שא"ה דהשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא יעו"ש הרי מפורש לכאורה שגם התוס' מפרשי דעיקר האיסור כאן הוא משום השמנונית מצרכי דוקא שיהי' ב"י הרי דבאב"י גם בזה שרי אמנם מד' התוס' אין הכרח ואפשר לדחות עפי"מ שמצינו להתוס' בע"ז ד' ס"ט ע"א ד"ה אמר רבא שהקשו ג"כ קושיא זו בהא דחולין ח' דהא סתם כ"ע אב"י והוי לפגם ותי' שם שני תירוצים א' כמ"ש בחולין הנ"ל דמיירי בידוע שנשתמשו בו ביום ועוד תירצו דהתם טעמא משום שמנונית דאיסור הנדבק בדופני הסכין שהוא בעין והוי לשבח גם כשאינו בן יומו עכ"ל וא"כ בדברי התוס' שפיר י"ל דבחולין צ"ו שם אזלי לפי תירוצם השני בע"ז כאן דמיירי מדין שמנונית הנדבק ולעולם כשאינו ב"י ורק מד' הרא"ש שפיר הוכחנו דס"ל כמ"ש הט"ז דגם משום השמנונית אין איסור אלא כשהוא ב"י דוקא דלא מצינו להרא"ש שמתרץ תירוץ זה של התוס' שמשום השמנונית יאסר גם כשאינו ב"י ומשמע ודאי דס"ל כמ"ש הט"ז דגם באיסור שמנונית בעינן דוקא שיהי' ב"י ובאינו ב"י הו"ל נטל"פ ומותר משום מתוך שמועט הוא נפגם ע"י הברזל וכנ"ל

אמנם נראה באמת לפרש ד' התוס' בחולין ח' הנ"ל שכונתם הוא כנ"ל בשם הט"ז על איסור השמנונית ומ"מ מצרכי שיהי' דוקא בן יומו ומרווחנא ליישב בזה קושית הכרו"פ סי' ק"ג ס"ק ה' משה"ק ע"ד התוס' חולין ח' הנ"ל לפי הוכחתם אח"כ משמן ודבש דיש חילוק בין הדבר שפוגם גם כשהוא בעין ובין דבר שבעינו הוא לשבח ורק מה שנעשה לפגם הוא משום שאב"י דלפי"ז אזדא הוכחתם לעיל מזה שהקשו דלמה לא פשיט הגמ' שם בע"ז דרב ס"ל נטל"פ אסור מהא דחולין ח' דהא י"ל דשא"ה דהוא אינו פוגם רק ע"י מה שאב"י עיי"ש שרצה לתרץ דלדינא ע"כ לא נ"מ מידי בין פוגם בעין לפגם ע"י אב"י ושם ה"ר מהא דגבי שמן דדניאל גזר עליו ולא ס"ל טעמא דזליפתן של כלים אוסרתן ולא גזור רק בעיר ובירושלמי אמרינן דרב אכל שמן של א"י וקשה למ"ד נטל"פ אסור איך אכל אע"כ משום דבעין פוגם ג"כ ועתה כשנפגם ג"כ ע"י מה שאב"י הוי כסרוחה מעיקרא ומותר עיי"ש ובאמת דקושיתו מהא דקאמר רב טעמא דדניאל גזר עליו לק"מ דשפיר הוסיף רב לומר דאיסור עצמיי הוא ואסור גם בכלי חדשה משום חתנות ול"ק מהא דאכל שמן של א"י דאי ס"ל נטל"פ אסור אפשר דמיירי ג"כ מכלי חדתא דל"ש בה טעמא דזליפתן של כלים אוסרתן וז"פ

ומ"ש הכרו"פ להוכיח דלדינא ע"כ לא נ"מ מידי בין דבר הפוגם בעין לפוגם ע"י מה שהוא אב"י דא"כ איך יליף ר"מ דנטל"פ אסור מג"מ דאף אב"י אסור דהא חילוק גדול יש בין פוגם בעצם לפוגם בכלי עיי"ש שהוכיח מזה דאין חילוק ובאמת לא ידענא הוכחתו דהא להדיא כתבו