לפלגות ראובן חלק ג קמ

האי ג"ש דרשע רשע עיי"ש ושפיר יש לחלק בין מלקות למיתה בזה אמנם באמת לא משמע כלל לחלק בין מיתה למלקות בכה"ג כיון דסברא הוא שיתחייבו הזוממים בכל אשר רצו לחייב את הנידון ומ"ש מיתה ממלקות בזה: פלג יב

נשוב לדברינו דמד' התוס' כתובות ל"ב ע"ב משמע דס"ל דבדין כאשר זמם שפיר מתחייבים תרווייהו מלקות וממון וכן מיתה וממון אלא דקשיא ע"ז מה דבסוגיא דסנהדרין ט' ע"ב מוכח להיפוך ואני מוסיף עוד להעיר מה שמצינו שהתוס' עצמם כתבו בשם ר"ת ז"ל להיפוך לעיל שם בכתובות ל"א א' בד"ה רב אשי במש"ש דפליגי ר"ת ור"י בהאי דינא דמיתה לזה ותשלומין לזה והביאו שם האי סוגיא דסנהדרין ט' לדחות דברו ר"י עיי"ש מש"כ וז"ל ונראה לר"ת דרבא דוקא גבי ע"ז אית לי' דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד ומיהו ממון **(שהרי חיוב מלקות ל"ש רק ע"י עדים וחיוב האשם ל"ש אלא בשהודה בעצמו א"כ אינן באין כאחד שהרי מיד כשבאו עדים והעידו שעבר על השבועה מיד נתחייב במלקות ועדיין לא בא עליו חיוב אשם עד שהודה בעצמו אח"כ א"כ ל"ש כלל בזה לומר דקלב"ם עכ"ד הנה זה קשה יותר מכולם האיך ס"ד כלל לומר כן וכי החיובים באים עליו ע"י הגדת העדים או ע"י הודאתו והא עיקר החיוב והעונש בא עליו על שנשבע לשקר רק דכך גזרה התורה שבאם נתברר השקר ע"י העדאת עדים חייב מלקות ובאם נתברר ע"י שהודה בעצמו שנשבע לשקר חייב קרבן ואם נחייב אותו מלקות ע"י העדאת העדים וקרבן ע"י הודאת פיו נמצא שמתחייב גם שניהם על שבועת שקר אחת שנשבע פ"א והדר תיקשי דנימא קלב"ם וכי חייב הוא על הגדת העדים או על הודאתו והלא השבועה היא שגרמה לו שני החיובים ולפלא על גברא רבא דכותי' שיאמר כן ומחוורתא כדכתיבנא בע"ה

וראיתי אני בהגהת ציון ירושלים על הירושלמי שם פ' מרובה שהרכיב את הענינים ונטה שם לפרש כונת הירושלמי במ"ש יצא דבר שמסור לשמים עפימ"ש הצל"ח בפסחים כ"ט עוד שם בישוב הקושיא שהבאנו לעיל בהא דיש אוכל אכילה אחת וכו' במ"ש לחדש דלגבי התשלומין השייכים לגבוה ל"ש כלל דין קלב"ם דהא ס"ס גם קלב"ם חייב לצאת יד"ש אמנם ז"א אלא אליבא דרבנן דרנב"ה דרק ח"מ בד"א פטור מן התשלומין אבל לרנב"ה דס"ל דגם ח"כ פוטר מן התשלומין לדידי' גם בחיובים אשר בדי"ש ג"כ אמרינן קלב"ם עיי"ש [בזה סותר הצל"ח דעת עצמו שלהלן שם ד' ל"ב ע"א כתב להיפוך ומיישב שם קושית הפנ"י דלא מוקי בתרומה ביד כהן ומתרץ עפי"ז דגם אי מוקמית לה כרנב"ה אכתי הרי חייב לצאת יד"ש עיי"ש] ומפרש שם בצי"ש דגם כונת הירושלמי הוא כד' הצל"ח הנ"ל ומביא שם גם דברי הריטב"א שבועות הנ"ל וביאר כונתו ג"כ כנ"ל וז"א במחכ"ת דהרי בירושלמי שם מיירי לענין קרבן ובזה ודאי אין קלב"ם פוטרתו מן הקרבן משום דלכפרה קאתי וכמ"ש בתוס' פסחים כ"ט הנ"ל. ומה זה שכתב בצי"ש שם דלפירושו מתיישבים ד' הריטב"א מקושיות המחנה לוי והלא עדיין תיקשי דהא החומש של שבועת הפיקדון משלם לבעלים ואין זה תשלומין לשמים. ובריטב"א שם דמיירי בקרבן ודאי הטעם כפשוטו משום דלכפרה קאתי ולית דין צריך בשש

ושם בהגהת צ"י נשאר בקושיא על הצל"ח הנ"ל ממ"ש בב"ק ע' ע"ב אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דשם ע"כ קאי אליבא דרנב"ה דח"כ כמב"ד דמי ומשם מבואר דלא כהצל"ח עיי"ש שנשאר בקושיא וכונתו עפימ"ש בפנ"י שם לפרש מש"ש התוס' דרבא מוכיח דאתנן אסרה תורה אפילו בא ע"א משום דעיקר אתנן בח"כ כתיב. ומפרש בפנ"י כונתם דהא לרנב"ה ע"כ מוכח דהוי אתנן אף בח"כ שפוטר מן התשלומין ומרנב"ה נשמע לרבנן דגם בקלב"ם חייב לצאת יד"ש ומשו"ה הוי אתנן עיי"ש והרי מוכח מכאן דגם לרנב"ה חייב לצאת יד"ש. אמנם לדידי חזי לי ליישב קושיא זו בפשיטות דלענ"ד אין דברי הפנ"י מוכרחים דהא בפשיטו איפשר לפרש כונת התוס' גם אליבא דרבנן ומשום חיוב המלקות דאיכא בכל ח"כ דג"כ פוטר מתשלומין בדאתרו בו ומ"מ אסור משום אתנן דע"כ קרא מיירי בכל גווני וגם באתרו בו ואסור משום אתנן גם בפטור מן הדין. תדע שהרי גם להפנ"י ז"ל מוכרחים אנו לפרש כונתו כן שמוכיח לה משום דפשטא דקרא סתמא כתיב דבלא"ה הא יש לאוקמי קרא דמיירי בשוגג ומבואר ברש"י פסחים כ"ט ע"א דבשוגג לא מיפטר מתשלומין לרנב"ה [אמנם עתו"ס כתובות ד' ל' ע"ב ובבעה"מ ומלחמות פ' אלו נערות ד' ל"ה דפליגי ע"ז וקצרתי] וע"כ דיליף מזה משום דקרא סתמא כתיב דמשמע גם במזיד וכנ"ל וא"כ א"ש בפשיטות גם אליבא דרבנן דרנב"ה והתוס' מוכיחים לה משום דקרא משמע גם במזיד ואתרו בו וא"כ חייב הוא במלקות ומ"מ אסור משום אתנן וכנ"ל וז"פ

ונדחה בזה מה שכתבתי במק"א ליישב קושית היה"ת ב"ק ע' במ"ש רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו הא כיון דרבא אינו מחלק כלל בין אתנן דח"כ לחמב"ד א"כ קשה לפימ"ש הרמב"ם פ"א מה"א ה"ד דהבא על הפנוי' לוקה משום לת"ק א"כ ל"ל לרבא למימר אפילו בא על אמו ת"ל דכל אתנן הא חייב מיהת מלקות משום לת"ק וקייל"ן דאינו לוקה ומשלם עיי"ש שנשאר בקושיא וסבור הייתי לתרץ קושיא זו)**