לפלגות ראובן חלק ג קיב

דשיעבודא לאו דאוריתא ומה"ט מפרשי נמי לקרא דאשר תשים לפניהם דמצריך ב"ד במשפטים דהודאות והלואות משום שדנין בע"כ דהיינו כפי אבל מצד עצם הדין ל"ב ב"ד אלא בגזילות וחבלות דכתיב בי' אלקים ונ"מ לענין אם אמרו הבע"ד דונו לנו כמו שנקראים דיינים מה"ת וכנ"ל ולדברי שמואל י"ל נמי דהני תנאי ר"מ ורשב"ג דס"ל דהודאות והלואות דמי ממש לגזילות וחבלות ובעינן גם בהו ב"ד מצד עצם הדין טעמא דידהו משום דס"ל ג"כ דשיעבודא דאוריתא עיין או"ת סי' ל"ט מ"ש לפלפל בסוגיא דבכורות מ"ח ומטין דבריו שם דס"ל לר"מ של"ד אבל אינו מוכרח ודו"ק כי קצרתי] וה"ט נמי דאביי לפי מה שהוכחנו מסוגיא דגיטין פ"ח דס"ל נמי כשמואל בהא דשנים שדנו משום דס"ל ג"כ שיעבודא ל"ד וכמ"ש בתוס' גיטין נ' ע"א שהבאנו לעיל ור"י ור"ל לשיטתייהו דס"ל שיעבודא דאוריתא כמ"ש בשלהי ב"ב ניחא להו לאוקמי דכולהו תנאי נמי הכי הוא דס"ל ומשו"ה הוא דס"ל דאין חילוק כלל בין הודאות והלואות לגזילות וחבלות ובכולהו בעינן ב"ד מצד עצם הדין דהא כיון דשיעבודא דאוריתא הוא הא דנחתינן לנכסיו לאו מטעם כפי' הוא אלא דדינא הכי הוא שנשתעבדו לו נכסי הלוה ומפרשי לקרא דאשר תשים לפניהם דקמל"ן שביד הב"ד לדון אותם גם בע"כ ובכפי' ומ"מ גם בלא כפי' בעינן ב"ד בכל המשפטים כולם וכמשנ"ת ודו"ק: פלג יג

ועדיין נשאר לנו לבאר דעת הרמב"ם ז"ל דאיהו הא ס"ל דשיעבודא דאוריתא וביארנו לעיל דלפי"ז אין לחלק בין דין בעלמא או שדנין אותו בע"כ וקרא דואלה המשפטים מרבה גם דיני הודאות והלואות וקמל"ן בהא דאשר תשים לפניהם דהרשות ביד ב"ד לדון גם בע"כ והו"ל לפסוק לפי"ז דצריך ב"ד מה"ת גם בדיני הודאות והלואות ואיפכא מצינו בשיטתו דפסק בפ"ב מה' סנהדרין ה"י דמה"ת גם יחיד רשאי לדון בהודאות והלואות משום שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומד"ס עד שיהיו ג' ושנים שדנו אין דיניהם דין עכ"ל ותיקשי דכיון דלדבריו ז"ל ע"כ לפרש דלפניהם קאי על אלקים דכתיב בהאי פרשה ומשו"ה הוא דס"ל דל"צ ב"ד של שלשה אלא בגזילות וחבלות א"כ ישאר לשיטתו קושית התוס' ז"ל שהקשו בב"ק ט"ו וגיטין פ"ח האי קרא דלפניהם למה איצטריך דלשיטת הרמב"ם ז"ל ודאי דוחק הוא לומר דאשר תשים קמל"ן דכל דבר הצריך עישוי וכפי' צריך דוקא ב"ד כמו שנתקשינו לעיל בד' התוס' דכיון דבקרא לא מיירי אלא במשפטים מנלן להצריך ב"ד בכל מילי דעישוי וכפי' אף במה שאינו בכלל המשפטים כלום ובשגם דפשטות דבריו משמע ודאי דס"ל דבהודאות והלואות יש רשות לדון בע"כ גם ליחיד מה"ת דבקבלו עלייהו גם בגזו"ח סגי ביחיד כמשנ"ת לעיל הרי דגם בכפי' ל"ב ב"ד ביתר המשפטים זולת בגו"ח ותיקשי דלמה לן האי קרא דלפניהם כיון דקאי על אלקים דכתיב בהאי פרשה וכנ"ל

אמנם גם זו"ז נתקשו כולם בפסקי הרמב"ם ז"ל כאן דלבד מה שלכאורה מצינו סתירה לפסק זה במה שפסק בעצמו בפ"ב מה שכירות דעירוב פרשיות כתיב כאן וא"כ הו"ל להצריך ב"ד גם בהודאות והלואות כשיטת רש"י ז"ל דלזה י"ל כמ"ש בלח"מ שם פ"ב מה"ס ה"י דהרמב"ם ס"ל, כפי' התוס' ריש סנהדרין דפליגי על רש"י וס"ל דגם למ"ד דעירוב פרשיות כתיב כאן מ"מ מרבינן לה מקרא דבצדק תשפוט עמיתך דבהודאות והלואות סגי גם ביחיד עיי"ש שהוכיחו כן משיטת ר' יוחנן דס"ל בירושלמי דשנים שדנו אין דיניהם דין ובב"ק ק"ז לית לי' עירוב פרשיות ולענ"ד נראה עוד להוכיח כדבריהם ע"ד הפלפול לפימ"ש בס' המקנה קידושין י"ג ע"ב דר' יוחנן דס"ל שלהי ב"ב דשיעבודא דאוריתא ורבה דפליג התם וס"ל של"ד אזלי לטעמייהו במאי דפליגי נמי בב"ק ק"ז דר"י ס"ל התם דל"א עירוב פרשיות כתיב כאן וגם בפקדון צריך כפירה והודאה במקצת ומבואר בריש ב"מ דהיינו שמודה ואמר שפשע במקצת דאל"ה הא הו"ל הילך וא"כ הא מוכח דלר"י ע"כ קייל"ן ש"ד דאל"ה תיקשי מאי דדרשינן מקרא דשבועות ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים ל"ל קרא הא כיון דמשמעותא דקרא הוא דבתביעה דאביו לחוד מיירי ואי של"ד הא אף שמודה שפשע אביו פטור מלשלם חיוב אביו וע"כ דשיעבודא דאורית' ועכ"פ בששיעבדו לו בפירוש אבל לרבה לשיטתו דס"ל התם דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי הוא זה במלוה הוא דכתיב ובפקדון א"צ כפירה והודאה במקצת משכחת לה בשבועת נאנסו שטוען היורש א"י אם נאנסו או א"י אם הוא ברשותי דאבוה כה"ג מחייב והיורש פטור עיי"ש ונמצא לפי"ז דלשמואל דס"ל להדיא שלהי ב"ב של"ד ע"כ דס"ל דעירוב פרשיות כתיב כאן דהא אי לאו ע"פ ופקדון צריך כפירה והודאה במקצת איך יתחייב היורש לפרוע חוב אביו ומ"מ הא ס"ל דשנים שדנו דיניהם דין וא"צ ב"ד בהודאות והלואות וע"כ כמ"ש בתוס' ז"ל דזה לא תלי כלל בהאי פלוגתא דעירוב פרשיות וגם מאן דס"ל ער"פ כתיב כאן איפשר נמי דס"ל דהודאות והלואות ל"צ ב"ד ויליף לה מקרא דבצדק תשפוט וכן גם להיפוך מאן דלית לי' ער"פ אפשר נמי דס"ל דבכל ד"מ צריך דוקא ב"ד מקרא דמשפט אחד יהי' לכם וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם הנ"ל דאף דס"ל נמי ער"פ מ"מ ס"ל ג"כ דמה"ת מותר לדון גם ביחיד אלא דמדרבנן בעינן ג' דוקא [ומ"מ ס"ל דשנים שדנו גם בדיעבד אינו דין שכן העמידו חכמים את דבריהם לבטל את דין היחידים גם בדיעבד כמ"ש בלח"מ שם ועיין מ"ש במפרשים ליישב את הסוגיא לשיטת הרמב"ם בזה וקצרתי במה שהוא חוץ לעניננו]: