לפלגות ראובן חלק ב צד

דכתיב בגופי' ל"ש האי דיחוי כלל וגם דינא דבכ"מ שזמנן קבוע דוחין את השבת אף שאיפשר להקדים או לאחר משום דחביבה מצוה בשעתה ועפ"י הנ"ל נבין בע"ה בפשוטו מ"ש בסוגיא דמנחות שם שא"ה שכבר דחתה וכו' דלפי משנ"ת הא מוכח מדר"ש דסבירא לי' דעבודה אינה אלא בגדר דיחוי וכבר נתבאר דרבא ס"ל דבכ"מ שאינו אלא בגדר דיחוי אמרינן מ"ל חד דחי' מה לי שתי דחיות ורק במקום שהוא בגדר הותרה ל"א הואיל ואישתרי אישתרי וכמשנ"ת באורך מהא דזבחים ד' ל"ב וא"כ שפיר י"ל דשאני הקטר אברים ופדרים משום שכבר דחתה שחיטה את השבת לכן דוחין גם הן את השבת בהקטרתן ומשום דהסוגיא כאן ע"כ אליבא דרבא קיימא וכמו שנבאר לפנינו בע"ה ועיין ח"ס או"ח סי' פ"ה ושם סי' קמ"ה שכתב ג"כ דלרבא דס"ל דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ל"ש סברא זו שכבר דחתה אי נימא דשבת הותרה וכבר כתבנו דאדרבה מכיון דאנן קיימינן השתא בסוגיין כאן אליבא דר"ש דס"ל דעבודה בשבת דחוי' היא א"כ נהפוך הוא דמשו"ה הוא דקאמר שא"ה שכבר דחתה דבדחוי' אמרינן מ"ל חד דחי' מ"ל שתי דחיות וכנ"ל וביותר למאי דמצינו גם כן לרבא דס"ל בזבחים שם ל"ב דטומאה דחוי' היא בציבור ולפי"ד הב"י שהבאנו לעיל ס"ל נמי להאי מ"ד מה"ט גם בעבודה ופיקו"נ בשבת דאינם ג"כ אלא בגדר דחי' וא"כ ודאי הוא דמסתבר טעמי' לומר לדידי' דשא"ה שכבר דחתה וכו' ומ"ל חד דחי' ומ"ל ב' דחיות וכנ"ל ודו"ק

ומעתה נבוא ליישב בע"ה גם ד' הרמב"ן שהבאנו לעיל במש"כ סייעתא לסברתו דאף במקום שאפשר להמתין ולקיים המצוה בהיתר מ"מ דוחה ל"ת ואין מחמיצין מהא דר"ש דהקטר חו"א דוחין את השבת אשר הקשינו עליו מסוגיא דמנחות דמדמי שם הא דאפשר להקדים להא דאפשר לאחר ולהמתין ולד' הרמב"ן הא לא דמי כלל דבדאפשר להמתין דין הוא שידחה ל"ת וכנ"ל עיין מש"כ בע"ה שלהי חגיגה ולעניננו נאמר כעת דהנה צריך להבין עוד מש"כ הרמב"ן דמדינא דוחה ל"ת אף שאפשר להמתין והא ע"כ גם כאן אינו מן הדין שהרי אין עשה דוחה ל"ת שיב"כ. אמנם יתיישב הכל בע"ה עפ"י מה שכבר ביארנו שם מד' הרמב"ן הנ"ל דאמוראי פליגי בזה ורק לרב אשי הוא דקאמר כן הרמב"ן ז"ל אבל לחזקי' ולרבא שם בשבת כ"ד ע"כ ס"ל אדרבה דמה"ט הוא דאין ש"ק דוחה יו"ט משום שאפשר לקיים את המצוה למחר בהיתר [והנה עתה מצאתי שגם בס' באר אברהם דקדק כן בחידושיו למ' שבת ד' קל"ג דע"כ הני אמוראי פליגי בזה עיי"ש ונהניתי] וכתבנו עוד שם דהני אמוראי פליגי ג"כ בהא דר"ש אי דינא קאמר ר"ש דבכ"מ דוחה ל"ת מה"ט משום שחביבה מצוה בשעתה או דרק שמזה מסתייע ר"ש דמצינו שחביבה מצוה בשעתה ורק גבי הני שזמנן קבוע וכמ"ש רש"י שם במנחות ע"ש ולעניננו נאמר דפלוגתתם תלוי' בהא דהנה אם נאמר דר"ש ס"ל עדל"ת שיב"כ ג"כ וכמ"ש הר"ש בס' הכריתות דקיי"ל כן להלכה שפיר נוכל לומר דר"ש דינא קמ"ל דמה"ט דחביבה מצוה בשעתה דוחה ל"ת לעולם ואין ממתינין בקיום המצוה אבל אי נימא דס"ל לר"ש דאין עדל"ת שיב"כ א"כ ודאי דאין לפרש דברי ר"ש דדינא קאמר מה"ט בכ"מ דהא גם התם גבי הקטר חו"א ע"כ דלא מן הדין הוא שידחה שבת דהא אין עדל"ת שיב"כ והאיך ניליף מכאן לעלמא ע"כ דלאו דינא קאמר ר"ש לפי"ז. והנה כי כן נראה לומר דרבא דס"ל התם דמן הדין אינו דוחה ל"ת בכה"ג ה"ט משום דרבא לשיטתו שם ביבמות דס"ל דערוה גופה ל"צ קרא משום דאין עדל"ת שיב"כ וס"ל דגם ר"ש סבר כן לדינא ומשו"ה ע"כ דלאו דינא קאמר ר"ש כאן אלא דלמד ר"ש מכאן דחביבה מצוה בשעתה ומשו"ה שפיר מדמה הא דאפשר להקדים לאפשר להמתין כיון דגם להמתין אינו מן הדין לא כן לרב אשי שפיר י"ל דמפרש דר"ש דינא קמ"ל בכ"מ דאין דוחין את המצוה משום דחביבה מצוה בשעתה ואה"נ דס"ל ג"כ לדינא דעשה דוחה ל"ת שיב"כ וכמ"ש הר"ש בס' הכריתות דקיי"ל כן ועתו"ס יבמות ו' ד"ה שכן הכשר מש"ש דלהמסקנא בשום מקום אין עשה דול"ת שיב"כ ועיי"ש דרש"י חולק ע"ז ובמהרש"ל שם כתב ג"כ דסתמא דהש"ס סובר דבעלמא עשה דוחה ל"ת שיב"כ דלא כהמהרש"א שם ועיין מהר"ם ברבי דרשה שני' לשבה"ג מש"כ דרבא ורב אשי בזבחים צ"ז גבי עשה דיקדש פליגי ג"כ בזה ומוכיח שם דרב אשי ס"ל דעשה דוחה ל"ת שיב"כ א"כ שפיר קאמרינן רב אשי לשיטתו אזיל בזה [וע"כ לומר לפי"ז דמ"ש רב אשי שם ביבמות דמתני' נמי דיקא דל"ק פטורות ופוטרות אינו אלא מדייק שם כן מד' התנא דמתניתין אבל לנפשי' לא ס"ל כן לדינא ודו"ק] וס"ל דעשה דוחה ל"ת שיב"כ ג"כ ור"ש דינא קאמר דאין דוחין את המצוה ולדידי' ודאי דאין לדמות הא דאפשר להקדים להא דאברים ופדרים שאין להמתין והסוגיא דמנחות שם ע"כ לפי"ז רק אליבא דרבא קאי ולרבא לשיטתו שפיר דחי שא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת לפמשנ"ת לעיל דרבא שם בזבחים ל"ב דבכ"מ דהוא בגדר דחיי' אמרי' מ"ל חד דחי' מ"ל ב' דחיות עיי"ש ודו"ק: פלג ט

עתה אחר שיישבנו בע"ה דברי הרמב"ן ז"ל נשוב לבאר יתר דברי השאג"א ז"ל במש"כ להשיג על הש"ך ז"ל עוד כלפי מש"כ הש"ך למ"ד דנימול תוך ח' א"צ הטפת דם ברית משום שקיים מצוה ולא כן סבירא לי' להשאגת ארי' ז"ל שם אלא דהיינו טעמא מה שאינו צריך הטפת דם ברית משום דהוי כמו לכרת הגיד וכמ"ש בשבת ד' קל"ו דאם מל של אחר השבת בשבת לא עשה מצוה כלל יעו"ש. ובקונטרס אחרון שם מביא מש"כ בצל"ח פסחים ד' ע"ב די"ל דאה"נ לכשיגיע שמיני נתקיימה מצית מילה למפרע ורק בתוך ח' ודאי לא עשה מצוה כלל יעו"ש ולענ"ד בע"ה לקיים דברי הצל"ח ז"ל כי נכונים הם בטעמם כמו שנאמר דהנה עיין בטו"א ר"ה כ"ח במש"ש כפאו ואכל מצה יצא כו' אילימא כפאו שד והתניא כשהוא שוטה כו' ומבואר שם דא"י ידי חובת מצוה אה קיים אותה בשעה שהי' פטור ממנה והקשה שם בטו"א ממ"ש ביבמות ד' ס"ב הי' לו בנים בגיותו ונתגייר רי"א קיים פ"ו כו' ואע"ג דב"נ א"מ על פו"ר עיי"ש [ע' תוס' חגיגה ב' ע"ב ד"ה לא מש"ש ועוד פ"ו אכולהו ב"נ כתיב ועיי"ש במהרש"א ובשו"ת שבו"י ח"ב סי' קל"ד ובבאה"ט אה"ע סי' א' ס"ק י"א וקצרתי] ובס' מנה"ח מצוה א' מתרץ לה ברווחא ומחלק בין מצות מצה וכיו"ב שמקיימה רק בזו הרגע שאוכל אותה ובזה שפיר אמרינן דאם קיים אותה בשעה שהי' פטור דל"ק מצוה לא כן במצות פו"ר שעיקר המצוה הוא מה שיש לו בנים וכדמוכח מהא דר"י דס"ל בהי' לו בנים בגיותו יצא והוא בעצמו ס"ל דהי' לו בנים ומתו לא קיים המצוה הרי דהמצוה הזאת היא מצוה נמשכת ומקיים אותה בכל רגע בזה שפיר אמרינן שמקיים ויוצא י"ח המצוה בשעת חיובו אף אם עשה אותה בזמן שהי' פטור עיי"ש ועיין ג"כ מש"ש במנה"ח עוד בזה במצוה ש"ו לענין ספירת העומר