לפלגות ראובן חלק ב צג

שיב"כ וקצרתי עכ"פ לפי"ז לכאורה לפי משנ"ת דהרמב"ם ס"ל גבי טומאת מת מצוה דאינה אלא דחוי'. וכן גבי מילה כבר הוכיחו התוס' בשבת ק"ל ע"ב ד"ה שלא דמילה דחוי' היא בשבת עיין שאג"א סי' נ"ט ובשעה"מ ה' ע"ז פי"ב ה"א משה"ק לפי"ז למ"ד דמילה בעכו"ם כשירה למה דחי שבת ימול עכו"ם ע"ש מ"ש בביאור ד' התוס' שבועות ד' ג' ע"א [ולק"מ דמ"מ הא לא יקיים הוא המצוה כשימול אותו ע"י עכו"ם וטפי מבואר בב"ה סי' י' דגם מה שאחר יקיים המצוה ולא הוא אין זה בכלל אפשר לקיים שניהם עיי"ש מ"ש לבאר ד' התוס' שבועות ג' הנ"ל דשאני התם לפימש"ש דמקשינן ניקף למקיף א"כ הא מוכרח להיות המקיף בן פטור כדי שהניקף לא יעבור על הל"ת דהוא הא יקיים המצוה גם אם יקיפנו אשה או קטן ע"ש ודאי דלפי"ז לא מיקרי אפשר לקיים שניהם מה שימול אותו ע"י עכו"ם וז"ב ומצאתי אח"ז רב שגם בח"ס ח' יו"ד סי' שכ"א העיר לתרץ כן קושיא זו עיי"ש] וקצרתי גם בזה וכן מבואר להדיא בפ"ב מה' שבת דגם פיקו"נ דחוי' היא אצל שבת וכן ס"ל ג"כ גבי טומאה בציבור דדחוי' היא כמ"ש בפ"ד מה' ביאת המקדש הט"ו א"כ לפי"ז ודאי דגם עבודה דחוי' היא בשבת בציבור ומשה"ק כולם מהאי סוגיא דיומא מ"ו דאמרו לר"ח דשבת הותרה. הנה הארכתי בע"ה במק"א ליישב בטו"ט עפימ"ש הפנ"י ברכות כ' וכ"ה ג"כ בשו"ת חוות יאיר סי' צ"ה ליישב שי' רש"י ברכות שם דס"ל לחלק דבמקום שההיתר כתיב בחד קרא עם האיסור שם אמרינן דהוי בגדר הותרה וכמו במת מצוה אבל במקום שההיתר הוא מקרא אחר עיין בדבריהם וא"כ י"ל דר"ח אזיל לשיטתו דיליף בשבת ד' כ' ע"א מקרא דלא תבערו להתיר אברים ופדרים בשבת עתו"ס שם בשבת וביומא מ"ו ע"א ד"ה אבל ובמל"מ פ"א מה' תמידין ה"ז. הוכיח שם דלדידן ע"כ דילפינן מקרא דעולת שבת בשבתו עיי"ש מ"ש מסוגיא דקידושין ל"ז א"כ שפיר י"ל דלר"ח לשיטתו הוי בגדר הותרה מאחר דההיתר נלמד בחד קרא דכתיב בי' האיסור ל"כ לדידן דתרי קראי נינהו שפיר אמרינן דאינו אלא בגדר דחוי' ועוד הוספתי לפלפל בזה דרבה ור"ח לשיטתם אזלי במאי דפליגי בזבחים פ"ז א' כמ"ש בתוס' שם ד"ה מה חצות דר"ח ס"ל דלינה מועלת בראשו של מזבח והיינו דנפסלין גם בראשו של מזבח א"כ בלתי אפשר להעלותן שם שלא יפסלו ע' כ"מ פ"א ה"ז מה' תמידין בשם הריטב"א דאותן איברים של תמיד מע"ש נותן על המזבח ושם אינם נפסלין בלינה לעולם אבל אין זה עצה רק אליבא דרבה דס"ל התם דאין לינה מועלת בראשו של מזבח וכיון דיש לנו עצה להקריבן בהיתר א"ד שבת אבל לר"ח דגם התם פוסלת לינה אין לנו שום עצה וע"כ דוחה שבת וכמ"ש ג"כ בס' ב"ה שם דבשארי קרבנות לבד תמיד ופסח ע"כ דגם ההקטרה הותרה למ"ד דלינה פוסלת בראשו של מזבח דא"א בענין אחר דהא צריך להקטירן קודם התמיד שבה"ע משום עשה דעלי' השלם עיי"ש מ"ש לדקדק לשון הש"ס ביומא שם מ"ש סופו נמי דחי הרי דהקטרה אינו אלא דיחוי משום שאפשר להעלותן ע"ג המזבח למ"ד דאין לינה מועלת אמנם דקדוקו זה לא יתכן רק לפי' קמא ברש"י שם דקאי על איברי התמיד של שבת אבל לפי מש"ש בלשון ב' דקאי על של ע"ש ותוס' שם תפסו כן לעיקר הא ליתא לדבריו כלל. ולדברינו א"ש מאוד דאין עצה להעלות את האיברין על המזבח שהרי גם שם יפסלו לכן מותר להקריבן בשבת בין אלה שניתותרו מע"ש או מן התמיד דיומי' דלדידי' היתר גמור הוא ל"כ לרבה דס"ל שם דאין לינה מועלת בראשו ש"מ יש לנו עצה להעלותן ע"ג המזבח לכן ס"ל לדידי' דאינו דוחה את השבת. וי"ל עוד בזה ולפי שאחר זמן רב מצאתים על הספר לכן קצרתי בזה [אחת אשר אמרתי לציין לפלא על האו"ח פסחים ע"ו ע"א שמביא שם הפלוגתא הנ"ל בלשון אי לינה פוסלת אי לינה מועלת ומפרש שם עפי"ז ד' הירושלמי בטו"ט אמנם ע"י ששינה את הלשון בא לידי שגיאה במחכתה"ר במק"א והוא בספרו או"ח על קידושין י"ב דסבר שם דר"ח ס"ל דלינה מועלת היינו דס"ל דאין הלינה פוסלת וז"א דלר"ח ע"כ דפוסלת הלינה ומ"ש לינה מועלת היינו מועלת לפסול ע"ש]: פלג ח

ולהנ"ל י"ל ג"כ במ"ש ר"ש במ' מנחות ע"ב בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה כו' ויליף מהקטרת קרבנות ע"כ דס"ל גם גבי קרבנות דאינה רק בגדר דחוי' ולפי"ד הכ"מ הנ"ל י"ל ג"כ דאזיל לשיטתו דס"ל ביומא ז' וכן בפסחים ע"ז דטומאה דחוי' היא בציבור ולדידי' אמרינן בכ"מ דהוא רק דחוי' ולא הותרה ומ"מ י"ל בישוב פסקי הרמב"ם פ"ז מה' תמידין ומוספין דס"ל גבי עומר דנקצר שלא בזמנו כשר ומ"מ דוחה את השבת עמ"ש בע"ה שלהי חגיגה וכעת נאמר ליישב בפשוטו ועפי"ז יתיישב ג"כ משה"ק השאג"א על הש"ך בהא דמילה שכתב הש"ך דאם אפשר להקדים מע"ש א"ד שבת ובשאג"א שם כתב דז"א וכתב שם שנעלם מן הש"ך מש"כ התוס' במנחות שם ע"ב דרק גבי קרבנות הוא דאמרינן כן שם משום דלא הוי דומיא דתמיד כיון דבדיעבד כשר עיין שם ונראה דיש לומר דזה תלי במש"כ התוס' פסחים ס"ו א' ד"ה מה מועדו דתנאי פליגי בזה אי ילפינן כל הקרבנות דדוחין שבת וטומאה מג"ש מועדו מועדו מתמיד או דממשמעותא דמועדו דכתיב בעצמן ילפינן לזה דמשמעות מועדו הוא בכל האופנים בין בשבת בין בטומאה וכן כתבו שם דמנחת העומר דרשינן במנחות ע"ב דדחי שבת מתקריב תקריב עיי"ש אמנם במנחות שם סד"ה מנין כתבו דלאו דוקא עיי"ש ועיין תוס' יומא נ"א א' ד"ה דוחה שהקשו האיך יליף פ"ש דדחי שבת מפ"ר והא פ"ר גופי' ילפינן מג"ש מועדו מתמיד ונדחקו שם ואי נימא דממועדו דכתיב בגופי' ילפינן לא הקשו מידי ומש"כ התוס' שם דמשו"ה ל"ד שבת במקום שאיפשר להקדים משום דל"ה דומיא דתמיד הנה זה ל"ש רק למש"ש דילפינן מג"ש מועדו מועדו מתמיד לכן בעינן דומיא דתמיד אבל למ"ד דמגופי' דרשינן בכל הני קרבנות דדוחין שבת א"כ ל"ב כלל דומיא דתמיד ומ"מ אמרו שם נקצרי' מע"ש הרי ע"כ דכך המידה דכיון דבדיעבד כשר אינו דוחה את השבת ושפיר הקשה הש"ך לפי"ז דגם גבי מילה נימא כן דלא לידחי את השבת כיון שאפשר להקדים אלא שמ"מ לק"מ קושית הש"ך ז"ל גם לפי"ז די"ל דהסוגיא דהתם קאי למ"ד דילפינן מתמיד ומשו"ה הוא דקאמר דאם איפשר להקדים אינו דוחה שבת כיון דבדיעבד כשר משום דל"ה דומיא דתמיד ונימא דאה"נ דלמ"ד דילפינן ממועדו דכתיב בגופי' דוחה שבת גם בכה"ג

ויתיישב בזה ג"כ פסק הרמב"ם שפסק דנקצר העומר שלא בזמנו כשר ומ"מ פסק דדוחה שבת כמ"ש פ"ז מה' תמידים עמ"ש שלהי חגיגה מזה ולפי"ז א"ש בפשיטות דס"ל להרמב"ם דמ"ש הש"ס לדחות שא"ה שכבר דחתה שחיטה את השבת ז"א רק למ"ד דס"ל דילפינן ממועדו דכתיב גבי תמיד ובאנו ללמוד מתמיד דאף שאיפשר להקדים או לדחות ג"כ דוחה משום דחביבה מצוה בשעתה ע"ז אנו אומרים דשא"ה שכבר דחתה וכו' אבל למ"ד דילפינן ממועדו