לפלגות ראובן חלק ב צב

פלג ז

ונקדים עוד לבאר מה שמצינו שנחלקו רבותינו הקדמונים בהא דעבודה בשבת גבי ק"צ אי הוי בגדר הותרה או רק דחוי' דהנה הראב"ד בפי' לתמיד פ"א כתב וז"ל לכאורה קשה מ"ש דאמרינן בבג"כ הואיל ואישתרי בעידן עבודה כו' א"כ נימא הואיל ואישתרי מלאכת יו"ט בתמידין ומוסיפין אישתרי ג"כ בנו"נ ותי' דל"א הואיל ואישתרי רק בכלאים כו' דהותרה לגמרי משא"כ הני דמתורת דחיית עשה לל"ת אתינן עלה וע' זבחים ל"ב דאמרינן הואיל ואידחי אידחי לא אמרינן עכ"ל וכן מפורש בדהתו"ס ברכות ד' כ' ע"א ד"ה שוא"ת וע' ביאור הגר"א יו"ד סי' רס"ו ס"ק כ"ה מש"כ דעבודה בשבת הותרה ומביא מד' הגמ' יומא מ"ו ע"ב וכונתו למש"ש לרב חסדא ל"ק סופו כתחלתו לית לי' שבת דהותרה היא בציבור כו' וע' כ"מ פ"ב מה' שבת ה"א מש"ש דכמו דקיי"ל טומאה דחוי' היא אצל ציבור **(הג"ה [בכאן הנה מקום אתי לציין מש"כ בחי' לזבחים ליישב קושית הג' רעק"א בגליון הש"ס שם ד' ק"ד ע"ב במאי דבעי התם לינה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ובעי למיפשט ממאי דתני לוי שאירע בהן פסול ביציאתן וכו' מאי לאו פסול לינה ודחי לא פסול טומאה ופסול יציאה והקשה הגרעק"א לפי מה שהקדים שם דהא דנקיט פסול יציאה משום דלמ"ד טומאה הותרה בציבור ל"ש טומאה והקשה לפי"ז האיך נפרש מ"ש לוי נפסל אחר זריקה שריפתו בעזרה מה פסול משכחת לה אם א"ב פסול לינה ולא נשאר רק פסול יוצא וממילא הוי נפסל ביציאתו דשריפתו בבירה עיי"ש שנשאר בקושיא ולענ"ד לק"מ דנראה שהקדמתו אינה צודקת כלל דהא שפיר משכחת לה פסול טומאה גם למ"ד דהותרה בציבור דז"א רק בטומאת מת אבל לא בטומאת שרץ וכה"ג דלמ"ד דטומאה דחוי' היא בציבור ובעי ריצוי ציץ הא מבואר בזבחים כ"ג ע"ב דאין הציץ מרצה על טומאת שרץ וכן למ"ד דטומאה הותרה בציבור ול"ב ריצוי ציץ כמ"ש בפסחים ע"ז מ"מ הא מבואר שם בפסחים ס"ז ע"א דכי עבדי ציבור בטומאה רק בטו"מ אבל שאר טומאות לא עבדי וכ"ה ברמב"ם פ"ד מהלכת ביאת מקדש הי"ב עיי"ש וז"ב ופשוט וע' ג"כ תוס' ב"ק ע"ז א' סד"ה פרה ועוד מפרש ר"י מה שמיטמא ע"י קבלת טומאה מן השרץ נפסלת בכך ואי לאו דהיתה לה שעת הכושר לא היתה מקבלת טומאה ולא היתה נפסלת וכו' וי"ל בזה עוד וקצרתי].)** ה"ה בחולה לענין שבת אינו אלא דחוי' ולא הותרה וכ"כ בב"י או"ח סי' שכ"ח ועשו"ת הרשב"א סי' תרפ"ט ובר"ן פ"ב דביצה וע' רמב"ן בס' תורת האדם ענין הכהנים דקבורת מת מצוה דא"א בלא טומאה זהו בגדר הותרה ומוסיף שם עוד וה"נ גבי שבת אשכחן עבודה דדחיא שבת ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיב"כ משום דדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל הוא וליתא ללאו בהאי יעו"ש וי"ל בדבריו מסוגיא דריש יבמות דרצה ללמוד מכאן דעשה דוחה לל"ת **(אעתיק פירושו רק מאי דקשיא לפי דבריו ז"ל דמפרש סימנין הי' ניכרין היינו של"ה לו סימנין נכרין ולא גמרו שערו וצפרניו כמ"ש יבמות פ' ב' דזהו סימנין ב"ח לרבי דע"ז ל"ש לשון סימנין הי' ניכרין דאדרבה ע"ז שייך לומר דלא הי' סימנין ניכרין לכן ב"ח הוא וגם זה דוחק גדול לומר דמעיקרא ס"ל כרבי ואח"כ מסיק כרבנן דפליגי על רבי וכל הפירכא הוא ממה דלא קיי"ל כרבי מחביריו דגם זה דוחק כנראה להמעיין לכן נלענ"ד לפרש דברי הירושלמי בעזה"ש כפשוטו דהעובדא דהוי לר' אשייאן בר"י ל"ק כלל על ספק בן קיימא דהיינו נפל שמת קודם שלשים שלא הוזכר כלל שם תחלה בהירושלמי רק דמיירי לפי הענין שם בספק בן ט' לראשון וספק בן ז' לאחרון והו"ל עובדא שאשתו ילדה לח' והו"ל ספק אם בנו הוא או שהיתה מעוברת מתחלה ובן ט' לראשון הוא ושאיל לר"י א"ל דלית צריך להתאבל עליו. ופריך מברייתא דר"ח דאוננין על הספק וכמשנ"ת בשם הרמב"ן ז"ל דעל כל הספיקות אוננין ומטמאין על הספק רק בספק ב"ק פטור] ומשני דכאן סימנין הי' ניכרין לו שהוא בן ט' ומשום שנגמרו שערו וצפרניו ומילתא חדא היא מה דמסיק אח"כ לא כן אמרינן חברייא כו' דסימנין ב"ח אין עושין מעשה סימן הי' לו שבעל ופירש וזהו מסקנת התירוץ דמשני שהי' לו סימנין דבן ט' מאחר שנגמרו שערו וצפרניו ומאחר דחברייא ס"ל דבבן ח' לא אמרינן היכא דאית לי' סימנין שבן זיי"ן הוא רק דאישתהוי' אישתהי כרבה תוספאה יבמות פ' דכבר כתבו התוס' בנדה כ"ז א' ובד' ל"ח א' דרוב האמוראים פליגי על רבה תוספאה וא"כ אין לנו לחוש דילמא בן זיי"ן הוא ושלו הוא רק דאישתהוי' אישתהי לא מחמרינן כ"כ כאן באבילות ואנינות להצריכו להיות אונן עליו מהאי טעמא ומאחר דסימן הי' לו שבעל ופירש ע"כ לומר עליו דבן ז' הוא ואישתהי. ולזה ל"ח וא"כ מאחר דסימנין הי' לו שנגמרו שערו וצפרניו בשעת לידה נתברר שבן ט' לראשון הוא וא"צ להיות אונן עליו וא"ש ד' הירושלמי כפשטן בע"ה ודו"ק היטיב כי זה נכון ואמת בע"ה ואף להדיעה באהע"ז סי' ד' סעיף י"ד דס"ל כרבה תוספאה שם ע"ש ברמ"א מ"מ כאן גבי אבילות שפיר נראה לומר דפטור ול"ח לחששא רחוקה כזה גבי אנינות אבל בספק שקול בוודאי דאונן עליו מספיקא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ורק בספק בן קיימא הקילו חכמים וחששו למיעוטא או כמ"ש הרמב"ן ז"ל משום שאין לבו דוה עליו. וכבר יצאתי מגדרי כאן שהארכתי מענין לענין אחר שאין זה כוונת חיבורי זה בעזה"ש לכן קצרתי בכ"ז

ורק פליאה עצומה אחת אמרתי לציין עוד פה מה שנפלאתי מאוד בראותי קושיא אחת בענינא דמת מצוה בספר עמק הלכה להגאבד"ק זעטיל בסי' קמ"ב בח' או"ח בהג"ה שם שהקשה אהאי דרשא דולאחותו דדרשינן שמת מצוה דוחה לכל המצוות. א"כ האיך מבעיא לן בסנהדרין מ"ו ע"ב באמר אל תקברוני אם שומעין לו תפשוט מהכא דא"כ היכי דחי לכה"ת והא אי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל כמ"ש בכתובות מ' ע"א ועוד למה התירה התורה כ"כ גבי מ"מ אחר דברצונו הדבר תלוי ונשאר שם בצע"ג ע"ש

ואתפלא על גברא רבה דכוותי' שיקשה קושיא כזאת ומה זה ענין להא דכתובות הנ"ל דהתם כיון שהתורה ציותה לעשה שיקחנה לטובתה ולתועלתה ואי אמרה ל"ב בתקנתא דידי ליתא לעשה שפיר אמרינן דמלמדין אותה לדעת רש"י או להתוס' שם שמחוייבת היא גם כן לומר כן משום איסור ל"ת דאית בה והמ"ע ליכא גבה. ל"כ הכא אף דאם אמר לא בעינא דליקברי' שומעין לו אי משום כפרה הוא היינו כמ"ש רש"י שם ד"ה הא דאי נמי קברינן לי' לא מתכפר כלל וא"כ תמה על עצמך איך נאמר על אדם מישראל דיאמר לא בעינא בכפרה ולא ליתכפר לי' מיתתו אתמהה. ולמותר להרבות דברים בזה כמובן למעיין ותו לא מידי. ודוק בכל הנ"ל]:)**