לפלגות ראובן חלק ב ט

השכחה וכו' יעו"ש. הנה כי כן אמינא דהיינו מ"ש ולא אבה ד"א לשמוע אל בלעם ויהפוך ד"א לך את הקללה לברכה. משום כי אהבך ד"א לכן הרבה להיטיב אתנו ויהפוך לאשרנו את הקללה האחת הזאת של ב"כ וב"מ דברכה. וממנה תוצאות טובות גם לכל הקללות אף שחזרו לפעמים לקללה אמנם יש לנו תבלין כנגדם מאלה הב"ב וב"מ שנשארו לנו לפליטה אשר על ידם הנקל לנו להשיג מזור ומרפא לכל חולי ומכאוב בבואנו בתוכם לשפוך שיחנו לפני ד' אלקי אבותינו ומהכא הוא דיליף הש"ס דמ"ש הקללה לברכה קאי על ב"כ וב"מ משום דרק בזה שייך לומר כי אהבך ד"א להיות שעי"ז אין מקום לחוש גם מיתר הקללות וכנ"ל

ונעים לנו לפרש עפ"י משנ"ת הפסוקים בפ' בלק שם מאי דקאמר בלעם לא איש כו' ויכזב וב"א ויתנחם. דהנה ידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' זרעים דמ"ש כל מה שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' ע"ת א"ח כמ"ש בברכות (ד' ז' ע"א) זהו רק במקום שההבטחה באה מפי הקב"ה ע"י נביא אבל אם הקב"ה בעצמו הבטיחו איפשר שישתנה אם יחטא האדם והיינו שהי' מתפחד יעקב כמ"ש קטנתי מכל החסדים וגו' ואמרו בברכות (ד' ד') שמא יגרום דחטא והוא משום ששמע הבטחה זו מפי הקב"ה בעצמו וז"ש קטנתי מכל החסדים. וגו' משום ואתה אמרת היטב איטיב עמך א"כ כיון שלא ע"י נביא אמרת זאת לי יש לי להתירא שמא יגרום החטא ועיין בס' אהבת ציון להצל"ח ז"ל דרוש ד' מ"ש בזה ומבואר בדבריהם הטעם משום שהקב"ה בעצמו הלא א"צ לאות על אמיתיתו ית"ש. אמנם בשבאה ההבטחה ע"י הנביא ע"כ שתתקיים הנבואה אם לטובה הוא למען יתאמת הנביא. וז"ש לא איש כי' ויכזב ולא בן אדם הוא ויתנחם. לכן כיון שא"צ שום ראי' ומופת לאמיתתו לכן אפשר אשר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ובכ"ז ולא יקימנה ובזה מנחם הוא לבלק אשר לא יכעוס על ברכותיו מה שמברך את העם מפני שאפשר שלא יתקיימו הברכות. אמנם יאמר עוד אליו בלעם עוד הנה ברך לקחתי וגו' כאומר אחת היא העומדת לנגדי בהזכרי אשר ברך לקחתי היינו ברכה אחת לקחתי וברך ולא אשיבנה. וכמשנ"ת אשר כל הברכות שברכתי הלא לפעמים יחזרו לקללות ג"כ ורק הברכה האחת תשאר בקיומה לעד ולנצח נצחים ונהרות לא ישטפוה גם אם יחטאו ישראל וירבו לפשוע חלילה גם אז יתקיימו הב"כ וב"מ אצלם והוא יתברך שוכן אתם בתוך טומאותם וז"ש אשר על ברכה זו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. ועי"ז ד' אלקיו עמו מקורב הוא לפני המקום [או יאמר ד' אלקיו עמו עפימ"ש חז"ל במו"ק ט"ז צדיק מושל בי"א מי מושל בי צדיק הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה. נמצא שהצדיקים מושלים במערכת השמים ועת לעשות לד' רק בשעה שהפרו תורתך וז"ש שע"י הב"כ וב"מ יתעלו כ"כ עד שד' אלקיו עמו כמו שהמה הצדיקים רוצים כך הקב"ה מסכים עמהם והבן במקרא] ותרועת מלך בו כמ"ש ברש"י שם לשון חבה וריעות וכמ"ש בתרגום אונקלוס שם ושכינת מלכהון ביניהון. והיינו דקאמר שוב להלן מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל. דהנה נודע ששם יעקב הוא בשעה שהננו במדריגה נמוכה. ושם ישראל הוא בשעה שהננו ברום המעלה. וידוע ג"כ אשר אהל הוא בלתי קבוע. ומשכן הוא מקום קבוע. ובמדבר אז הלא לא הי' ביהמ"ק רק משכן וזהו דקאמר בלעם מה טבו אהליך יעקב כל הב"כ וב"מ שלך אפי' בשעה שאותה בגולה טובים המה בתכונתם ומועילים להיטיב מצבך יעקב ממש כמו משכנותיך ישראל כאותו התועלת הנרצה הנמצא בתוך המשכן בהיותך נקרא בשם ישראל. שעל ידיהן הנה כנחלים נטיו. כאומר אף שברצוני לומר שלא תהא מלכותן נמשכת אבל מה אעשה שע"י הב"כ וב"מ כנחלים נטיו וכן הייתי חפץ לקללן ולומר שלא יהי' להם זיתים וכרמים אמנם הנני נאלץ לומר כגנות עלי נהר וכו' וכמ"ש בסנהדרין שם והאי גברא דשפיר חזי הוכרח להסכים שכל הקללות האלה שעלה על רעיונו לקלל את ישראל אין להם כל יסוד קיים משום הברכה האחת התמידיית הוא ב"כ וב"מ המבטלת רוע גזירות וכמשנ"ת

והיינו דקאמר דהע"ה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד כפל את המזמור ואמר מזמור שיר משום השמחה הכפולה דאית בי' וכמ"ש בילקוט תהלים צ"ב כל עסקה של שבת כפול עומר כפול. קרבנה כפול. וכו' מזמור כפול מזמור שיר ליה"ש וכו' עיי"ש וכאן נמי הכפיל את הבזמור להפליג את השמחה מחנוכת הביהמ"ק ויאמר בשם הכנס"י ארוממך ד' כי דליתני מלשון דלות וחולשה כמ"ש בנדרים (מ') מקרא דכתיב מדלה יבצעני. וכו' אף בשעה שחטאתי לפניך ודליתני ושלטו בי קללות אויבנו גם אז לא שמחת אויבי לי. עדיין לא שכחת אותי לגמרי כי נתת לי סגולה אחת והוא הבידמ"ק אשר הנחלת לנו לעולמים ועי"ז שועתי אליך ותרפאני כי שם בתוכו אמצא נועם לנפשי על כל עמל ותלאה הן בהנוגע למצבנו הגשמיי אשר שועתי אליך ותרפאני מכל נגע ומחלה ואף גם זאת כי חמדה גנוזה היא לפנינו אשר סגולה נפלאה טמונה בתוכו לרפא גם רפואת דנפש לכפר כל עון ופשע וז"ש ד' העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור (וכמ"ש ג"כ בילקוט בלק שם רמז תשע"א כנחלים נטיו מה טובן של נחלים אצל ב"כ וב"מ אלא מה נחלים הללו בנ"א יורדין לתוכן כשהן טמאין וטובלין ועולין טהורין כך ב"כ וב"מ בנ"א נכנסין לתוכן כשהן מלאים עונות ויוצאין מלאין מצות דרי שג"ז נכלל במ"ש בלעם בברכותיו בדברו משבחי הב"כ וב"מ אשר ע"י כנחלים נטיו וכו' הכל כמו שפירשנו ודו"ק]

זמרו לד' חסידיו וגו' כי רגע באפו חיים ברצונו וגו': יתפרש עפימ"ש הגאון מהרי"א בס' יעה"ד ח"א ד"ט לבאר ד' הגמ' בברכות (ד' ז') דאמר למען דעת צדקות ד' וכו' דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי וכו' וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימרי'. שלבד שזה כפול שכבר אמרו שם תחלה וכמה זעמו רגע הנה שם נתנו שיעור אחר דפריך וכמה רגע ואמר אחד מחמשת רבוא וכו'. וכתב שם ליישב משה"ק בתוס' מה הי' יכול בלעם לקלל בדבור אחד. ומפרש דאה"נ דגם אז הי' רגע כעס לפני הקב"ה וכמ"ש בקרא אל זועם בכל יום. והוא צורך תיקון העולם אלא לפי שדמדקדקים מחלקים גם רגעים לרגעים וכמ"ש בקרא ברגע קטן עזבתיך הרי דאיכא גם רגע גדול. הנה אז צדקה עשה הקב"ה שלא כעם רק רגע קטן והיינו דקאמר בגמ' תחלה וכמה זעמו רגע וכמה רגע אחד מה' רבוא וכו' והוא שיעור הכעס של כל יום ויום. אמנם אח"ז לאמר וכמה זעמו רגע היינו על הזמן ההוא של בלעם ע"ז קאמר וכמה רגע כמימרי' ואה"נ שמש"ה ל"ה איפשר לבלעם לקלל אותן באותו הרגע קטן ורק לפי שחשב אז בלעם לקללן ובמחשבה לא אפשר ואחב כמה דברים גם ברגע לכן חזרו