לפלגות ראובן חלק ב פט

קרובים הותרה לכהנים ואינו מחויב לפרוש כ"ז שעומד ומתטמא שם לכן מותר לו להתטמאות גם לאחרים וטעם האוסרין הוא דס"ל דאינו רק דחוי' לא הותרה ומהדרינן למעט טומאתו כל מאי דאפשר וכנ"ל. ור"ט ור"ע דפליגי שם לענין נטמא בו ביום פליגי דלר"ע בעינן דוקא שיוסיף יום אחד טמא בזה מתחייב ולר"ט אף בשפירש חייב דכבר אינו מחולל ועומד מיקרי רק כהן טמא וכנ"ל בע"ה ודו"ק

ומרווחנא להבין בזה מה דתמיהא לי מאוד על כל רבותינו הראשונים והאחרונים שהרכיבו את הענינים פלוגתת ר"ע ור"ט בהאי סוגיא דנזיר מ"ב הנ"ל וכתב הרמב"ן ע"ז בס' תורת האדם שם דהלכתא כר"ט דחייב בשפירש וחזר ונטמא בו ביום דסתם במתני' ומחלוקת: בברייתא הלכה כסתם ותנן א"ל אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב עכאו"א עיי"ש עוד ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותי' ועוד דסוגיין פ"ב דשבועות בענין נזיר בקבר כר"ט אתיא עכ"ל ונוראות נפלאתי שהבליע הרמב"ן במתק לשונו וכן הרא"ש בה"ק דרב הונא דהוא אמורא קאי כוותי' דר"ט דא"כ תיקשה למה לא הביא הגמ' בנזיר שם שהקשו על רב הונא שם ממתניתין דמכות אל תטמא אל תטמא כו' ועוד שם למה לא הביאו שם דס"ל כר"ט במ' שמחות הנ"ל ולא עוד אלא דתיקשי עליו מר"ע שפוטר גם בו ביום ואי דס"ל דהלכה כר"ט תיקשי קושית הגמ' בכ"מ נימא הלכה כר"ט וכ"ז קשה טובא שלא הביאו שם בנזיר כלל פלוגתא זו וצ"ע

ולפי דברינו בעזה"ש בדעת הרמב"ם מובן הדבר בפשיטות ומיושב הסוגיא דבאמת תרי מילי נינהו דשם בנזיר דמיירי בנזיר שנטמא והושיטו לו מתו או מת אחר שטימא א"ע באיסור לכתחילה וכמ"ש רש"י ד"ה דאמר ר"ה ובתוס' שם ד"ה דאר"ה דלענין נזיר מתו ומת אחר שוין דמוזהר הוא על קרובים וכיון שנטמא באיסור ומחויב כל רגע לפרוש ממתו בזה גם ר"ע מודה להא דאר"ה שחייב על טומאה וטומאה ג"כ אחר שפירש ורק קודם שפירש פטור משום דמחולל ועומד הוא וכנ"ל והגמ' לא פריך שם רק מאל תטמא אל תטמא דמעיקרא באיסור קעביד. ור"ט ור"ע לא פליגי רק בכהן שטימא א"ע לקרוביו בהיתר דבזה הוא כיון דלתרוייהו ס"ל דטומאה הותרה לקרובים ובעת מעשה שמיתטמא שרי לי' אליבא דתרווייהו להתטמאות כנ"ל וכמ"ש הרמב"ן בזה ס"ל לר"ע כיון שכבר נטמא בהיתר פטרינן לי' גם כשנטמא בו ביום אם לא הוסיף יום אחד לטומאתו אף דגם לר"ע אסור לכתחלה מד"ס מ"מ לענין איסור דאורייתא לחייבי' בעינן דוקא שיוסיף יום אחד ולר"ט מכיון שפירש חייב בשחזר ונגע ונטמא. אבל כל פלוגתתם אינו רק בשנטמא בהיתר אבל בנטמא באיסור דכל שעה מחויב לפרוש כסברת התוס' שבועות הנ"ל אף דבשעת מעשה אינו מתחייב כשטימא א"ע עוד אחר שמיעטתו התורה משים דמחולל ועומד הוא אבל כשכבר פירש מן הטומאה בודאי דאסור מה"ת ומתחייב כשנטמא שנית דאינו בכלל המיעוט דלהחלו ושפיר מתחייב דהא גם מעיקרא באיסור נטמא ומחויב הי' לפרוש מטומאתו ולכן שם בנזיר לא הביא כלל פלוגתת ר"ט ור"ע דלא מענינא הוא. ולהלכה קיי"ל כר"ט לגבי ר"ע. מפני כמה טעמים שהביאו הראשונים ועוד מהגירסא המהופכת בירושלמי נזיר שם דר"ע הוא המחמיר ור"ט הודה לו. אבל לענין טומאה שנטמא באיסור תחלה לא פליגי כלל תנאי והלכה כרב הונא המחייב בשלא בחיבורין וכמשנ"ת

היוצא לנו מזה דלענין לטמאות למת אחר בשעה שמתטמא לקרובין ענין אחר הוא ושיטת הרמב"ם להחמיר מברייתא דת"כ ומהירושלמי הנ"ל מטעם שכ' דדחוי' היא הטומאה ולא הותרה ותימה שלא הביאו את דבריו ולא נחתו להעמיק בזה ודו"ק כי זה נכון בעזה"ש

ונמצא מעתה דפלוגתת רש"י ותו' ברכות ך' א' דרש"י ס"ל דטומאת קרובים ומת מצוה הותרה והתוס' ס"ל שם דאינם רק דחוי' פליגי תנאי בהאי מילתא לדעת הרמב"ם והר"מ פסק כהמ"ד דדחוי' הוא וכבר הוכחנו בע"ה דר"ע הוא דס"ל להדיא באבל רבתי דהותרה וכמשנ"ת בע"ה: פלג ה

ומעתה נחזור לעניננו הנה כבר הבאנו קושית הטו"א בר"ה ט"ז שהקשה דהא בעי קרא לגופי' דאפי' כהן שמצוה להתטמאות לקרובים מ"מ אם נזיר הוא אינו מטמא ומנין למת מצוה דמותר וכבר הוכחנו בע"ה דלר"ע לק"מ דבין אם נאמר דהותרה לדידי' טו"ק וטומ"מ ובין אי דחוי' הוא מ"מ הא חזינן דמסברא פשיטא לי' גבי טומאת נזיר ג"כ אף דאיתא בשאלה דל"א מה לי חד לאו מ"ל ב' לאוין וא"כ בלא קרא לא הו"א כלל דלידחי. ואדרבה בעי קרא מיוחד שמותר לטמאות למ"מ היכי דמיתוסף עוד איסורי נזיר וכל קושיות הטו"א לא תיקשי רק אליבא דר' ישמעאל דלדידי' פשיטא לי' מסברא חיצונה להיפוך דאמרינן מ"ל חד דחי' וכו'. נימא דבעי קרא לכהן ונזיר דלא יטמא אף דמצוה לטמאות והנה לר"י פשיטא דלק"מ דהא ר' ישמעאל לשיטתו דס"ל בריש סוטה וכן בזבחים ק' ע"א דלה יטמא רשות א"כ לא עדיף כהן מישראל כלל וזה נכון מאוד בעזה"ש

אף גם מה שהקשה שם עוד בר"ה ט"ז הנ"ל על הרמב"ם מסוגיא דסוכה כ"ה דפריך תיפוק לי' דעוסק במצוה פטור כו' מהא דויהי אנשים אשר היו טמאים למ"ד דטמאי מ"מ הי' וכבר הוכיחו שם התו' דע"כ לאו מ"מ ממש הי' דא"נ אינה ראי' כלל דשאני מ"מ דמותר גם לכה"ג ונזיר שהולך לשחוט פסחו ולמול בנו. ודוחה כל המצוות. וע"כ דמטו"מ איירי ואז שלא היו כהנים כלל רק אהרן ובניו ל"ה עליהם שום מצות טומאת קרובים כלל לדעת הרמב"ם עיי"ש ולפי דברינו בעזה"ש יתיישב גם קושיא זו בפשיטות וכמו שנאמר

[וראיתי בס' מנה"ח מ' רס"ד דהקשה דאכתי האיך מוכיח הש"ס מזה דעוסק במצוה כו' הא מכיון שכל ישראל ל"ה יכולים להתטמאות מחמת מצות הפסח הדר הו"ל מ"מ ודוחה הכל ויפה הקשה לכאורה וכן כתבתי גם אנכי בע"ה סברא כזו במק"א דהנה הקשה לי רב גדול אחד להאי לישנא בתרא דיומא ו' ע"ב דס"ל דאף אי איכא טהורין וטמאין בהאי בית אב מ"מ עבדי טמאים ולא מהדרינן אטהורים למ"ד דהותרה בציבור. א"כ תיקשי לרש"י דס"ל דטומ"מ הותרה מהא דפליגי ר"י ור"ע בנזיר ר"פ כה"ג אי כהן מטמא או נזיר והא כיון דמ"מ הותרה א"כ אף דלפי הדין איכא טעמא דעדיף יותר שזה יטמא מ"מ מותר לי' גם לחבירו להתטמאות כמו התם ביומא דלא מהדרינן כלל אטהורים אפי' מהאי בית אב והשבתי לו תומ"י בעז"ה דל"ד כלל דכללא דמת מצוה הוא כל שקורא ואין עונין לו ואף לפי המבואר באבל רבתי פ"ד ה"ל דלעולם הוא מ"מ עד שיהי' שם כדי נושאי המטה וקוברי' ועיין בטוש"ע יו"ד סי' שע"ד ס"ג ע"כ מיירי בנזיר שחסר עוד אדם א' לשיעור כדי נושאי המטה וע"ז אנו דנין מי יתטמא. וא"כ שפיר מהדרינן לדינא מי עדיף דנמצא אם נאמר שזה עדיף יותר להתטמאות א"כ יש להם עונין ונתמלא שיעור דידי'