לפלגות ראובן חלק ב פח

ולפ"ז תמוהים לי ג"כ דברי הרמב"ם אחר דאיהו ז"ל ס"ל להלכה דאין נ"מ כלל בין טומאה בחיבורין ובין שלא בחיבורין שכך כתב בפ"ה מה' טומאת מת ה"ב אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת בין שנגע בו אחר שפירש מטמאין בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת ה"ז השני טמא טומאת ערב כו' זהו ד"ת אבל מד"ס כו' וחילק שם לגבי תרומה וקדשים בין חיבורין לשלא בחיבורין מד"ס עיין בדבריו ובמל"מ ז"ל שם שהביא האי סוגיא דנזיר וד' התוס' דשם ואתפלא שלא העיר מזה דצריך להבין טעם הרמב"ם לפי"ז מכיון שאין נ"מ כלל בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין א"כ למה בפירש וחזר ונטמא חייב ובשלא פירש אם הוסיף ליגע במת אחר פטור הא גם בפירש לא הוסיף כלום ולמה יתחייב הא מחולל ועומד הוא. וצ"ע שלא העירו מכ"ז המפרשים על הרמב"ם וראה זה פלא הוא. והתוס' בשבועות י"ז ע"א ד"ה נזיר הקשו שם על מש"ש בגמ' דנזיר שנטמא בשוגג צריך שהי' למלקות אמאי יתחייב הא אינו מוסיף כלל טומאה על טומאתו עיי"ש שתירצו דהא דפטור בהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא הא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר עכ"ל (ותימה על הרשב"א שם בחידושיו שהקשה ג"כ קושית התוס' דמאי הוסיף טומאה איכא הכא ותירץ דהאי סוגיא אתיא כר"ט דמחייב בו ביום ותימה הוא דהא מ"מ בשלא פירש גם ר"ט פוטר משום שלא הוסיף טומאה כלל וכמ"ש בעצמו שם לקמן מסוגיא דפ' ג' מינין וצ"ע להבין את דבריו] והרמב"ם דסתים לה סתומי בכל הני מקומות שהבאנו דאיירי בהאי ענינא ולא חילק כלל בין סיפק בידו להשליך המת הראשון ובין אין סיפק בידו להשליכו מעליו משמע פשוט דלית לי' חילוק התוס' ולעולם פטור בחיבורין א"כ תקשה לנו עוד זולת מה שהקשינו דצריך להבין את טעמן אחר דגם כשהוא בחיבורין לא הוסיף כלל טומאה קשיא לנו עוד קושית התוס' שבועות הנ"ל דהא גם הרמב"ם פסק שם האי דינא בנטמא בשוגג דצריך שהי' למלקות ולמה יתחייב אף בששהה הא לא הוסיף כלל טומאה על טומאתו וגם לא פירש מן הטומאה עדיין ומשום טעמא דכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הטומאה כמ"ש התוס' הלא לא מתחייב אליבא דהרמב"ם דא"כ בכ"מ שלא פירש יתחייב בנגע עוד במת אחר אם יש סיפק בידו להשליך את הראשון וא"כ מאי שנא הכא דמחייב לי' מלקות כששהה וצ"ע לכאורה

והנראה לכאורה בשיטת הרמב"ם ז"ל בזה דפסק גבי נזיר שנטמא בשוגג דלוקה בשהה אף שלא פירש דס"ל כר"ה בנזיר מ"ב שם דדריש מקרא יתירא דכתיב תחלה לא יטמא ואח"כ לא יבוא דמוזהר אפי' בטומאה על טומאה שלא בחיבורין ורק דמכיון דמיעט קרא דלהחלו פרט למחולל ועומד ס"ל דמחולל לא מיקרי אלא מי שטימ' א"ע באיסור וחילל קדושת כהונתו או נזרו לזה ממעטינן מהאי קרא דשוב לא מתחייב בכל רגע קודם שפירש דגם בלא זה מחולל הוא ורק אחר שפירש דאז באותה שעה אינו מחולל מיקרי רק מחולל מכבר אבל לא מחולל ועומד לכן מתחייב ולפיכך בנזיר שנטמא בשוגג שלא חילל א"ע בוודאי מתחייב בטומאתו אם שהה דמאחר שבשוגג נטמא אינו מחולל מיקרי וחייב על שמחלל א"ע עתה בשהייתו וטעמא דמילתא ע"כ כסברת התוס' הנ"ל דהא מחויב לפרוש כל שעה ורק מ"מ גבי מטמא למת שמחולל ועומד הוא באיסור אין נ"מ לנו אם סיפק בידו לפרוש ממת הראשון או לא דמיעט' קרא דלהחלו דאינו חל חילול על חילול בשעה שמחולל ועומד וכמ"ש הרמב"ם סוף ה"ד פ"ג מה' אבל וז"ל שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש עכ"ל ומשמע דאחר שפירש לא מיקרי תו מחולל ועומד רק טמא מיקרי והטעם פשוט דהא אחר שפירש מתחיל להיטהר ויש תקנה לטומאתו שלא יעמוד בה ויטהר בקרוב לכן אין לכנותו בשם מחולל ועומד רק בשעה שאוחז הטומאה דאין לו טהרה עולמית בזה מיקרי מחול ועומד ולכן בתרומה טמאה שפיר מצינו בחולין קי"ג פרט לזו שמחוללת ועומדת על הטומאה לחוד אף שכבר נפרש מן המטמא משום דאין לה טהרה עולמית וגבי אדם אינו נקרא מחולל ועומד רק כ"ז שלא נפרש מטומאתו. ולכן לא בעינן לדידי' כלל שיוסיף טומאה לדידי' ואף דאין נ"מ בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין כלל מ"מ בשפירש חייב כשנגע שנית משום גזה"כ דלא יטמא ולא יבוא מכיון שאינו מחולל ועומד ובנזיר שנטמא היינו טעמא דחייב בששהה כדי השתחוי' משום דנטמא בשוגג אינו מחולל כלל רק טמא ושפיר מתחייב מאחר דמצוה לפרוש בכל שעה זהו הנראה בדעת הרמב"ם בעזה"ש ברור ונכון

ומעתה יתיישב לישנא דהרמב"ם ז"ל ספ"ב מה' אבל הנ"ל שכתב הטעם דמשום דטומאת קרובים דחוי' ולא הותרה לכן אין לו להתטמאות אף בשעה שמתטמא לקרוביו דלפי"ז אם הי' טומאת קרובים הותרה ושרי לי' להתטמאות אף שלא לצורך כלל [וכמבואר בטוש"ע יו"ד סי' שע"ג סעיף ה' די"א דוקא לצורך הוא דמטמא וי"א דאפילו שלא לצורך ולענ"ד דבזה פליגי אי טומאת קרובים הותרה או דחוי' היא ועיין שו"ת מקום שמואל סי' וקצרתי] וכמ"ש הרמב"ן בתה"א סוף שער הנ"ל וז"ל ושמעינן מינה טעמא דנסתם הגולל הא כ"ז שלא נסתם הקבר מטמא ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורך כמה שירצה עכ"ל בזה הא ל"ש תו סברת התוס' גבי נזיר שנטמא משום דמחויב כל שעה לפרוש משם דבזה שמטמא א"ע בהיתר מותר לשהות כמה שירצה ואף שלא לצורך פשיטא דמותר לי' להתטמאות גם למת אחר קודם שפירש מטומאתו וכמובן. ולכן שפיר כתב הטעם דמשום דדחוי' היא ולא הותרה דלכן גם במתו אינו מטמא רק לצורך ומחויב ג"כ לפרוש משם כ"ז שאפשר לפיכך בוודאי דאין לו להתטמאות גם בשעת מעשה למת אחר ודו"ק: פלג ד

ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשינו דפסק נגד ברייתא מפורשת באבל רבתי דמותר לו לכתחלה להתטמאות למת אחר קודם שנפרש ממתו. ונבאר ג"כ מאין הוציא הרמב"ם את דינו בזה. ולענ"ד דדברי' מפורשים בירושלמי נזיר פ"ג ה"ה שאמרו שם מתניתא פליגא על ר"י כהן שעומד בביה"ק ק והושיטו לו מת אחר יכול יקבל ת"ל לא יטמא בעל בעמיו הרי שקיבל יכול יהא חייב ת"ל להחלו את שהוא מוסיף חילול על חילולו וכו' עיי"ש ובת"כ פ' אמור דריש ג"כ על קרא דלא יטמא אינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר אדם הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני בידי כו' ע"ש. הרי דמפורש שם דרשת הר"מ הנ"ל שהמפרשים לא הראו מקורו וציינו רק סוגיא דנזיר מ"ב הנ"ל דשם לא הובא זה כלל. ומשמע לי' להרמב"ם דתנאי פליגי בהאי מילתא דהא מצינו לר"ט ור"ע דתרווייהו ס"ל בשמחות דמותר לכתחילה להטמאות למת אחר קודם שנפרש ממתו ומצינו לברייתות אחרות דפליגי בזה וס"ל לאיסור לכן מפרש לה הרמב"ם דטעם המתירין היא משום דס"ל לר"ט ור"ע דטומאת