לפלגות ראובן חלק ב פז

גם בנשא מת ולא מת ואח"כ נשא חי באין ג"כ בבת אחת אחר שמת אחיו ונפלה לפניו ליבום ובעצם האיסורין הנה איסור אשת אח שיש לה היתר קדים ואתא ולא אמרינן הואיל ואישתרי רק באם יצא כבר האיסור הקודם להתיר שעה אחת ואף דלענין קציצת הבהרת שם נראה כונתו לחלק דהתם שאני משום שאפשר לו לקיים המצוה ע"י אחר או שלא יכוין הוא לקציצת הבהרת ורק למולו לחוד ואז הא ודאי מותר מטעם עדל"ת ושפיר נאמר הואיל ואישתרי ול"ד לאחות אשה כיון דהשתא דאסורה עליו הא לא אפשר להפריד שני האיסורין זה מזה וכמובן אבל מש"ש דגם במצורע שראה קרי אם באו בב"א אמרינן הואיל ואישתרי זה ודאי תמוה דהא התם א"א לחלק האיסורין וזו"ז לא מיסתבר כלל לומר דמה שאפשר לו לקיים בלא דחיית האיסור השני הנה זה יגרום ההיתר ולומר הואיל ואישתרי אישתרי. והברור הוא דלא אמרינן האי סברא דהואיל ואישתרי אישתרי אלא במקום שיצא שעה אחת להתיר איסור האחד ואח"כ נולד האיסור השני וכמו בזב שראה קרי בעה"פ שכבר חלה עליו היתר הכנסת ידו לבהונות בזה אמרינן שמותר גם לקרא וכמש"ש אבל לא בבאו בב"א שי"ל דהאחד מחזק את השני ולא אשתרי כלל וז"ב ודו"ק

והאי מילתא דמה לי חד לאו או ב' לאוין דפליגי תנאי כנ"ל מילתא אחריתא היא ובבאין כאחד ולענין דינא כמו לגבי עשה דדחי ל"ת אי אמרינן דדוחה גם לשני לאוין או לא הנה עיין פנ"י ביצה ח' גבי כיסוי דכתב בפשיטות דדחי ועתו"ס נזיר מ"א ב' ד"ה ואי שכתבו דפליגי בזה תנאי והביאו להאי סוגיא דנזיר ובשושנת העמקים כלל ב' מסתפק בדין זה ואחרי המחילה מכתר"ה הנה לא הביאו דהתו"ס ביבמות ג' ע"ב ד"ה ל"ת שכתבו דילפינן מכלאים בציצית דדוחה גם לב' איסורין ותימה שלא הביאו שם מסוגיא דנזיר דלר"ע ל"א כן ועיין דורל"צ דרוש ו' ז' בהגה שם בשם ס' הכריתות דאין עשה דוחה ב' לאוין עיי"ש וקצרתי

והי' אפשר ליישב בזה ג"כ קושית הטו"א ר"ה ט"ז שהקשה על שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמ"ע דטומאת קרובים אינה רק בכהנים דאיתנייהו בבל יטמא ולא בישראל דאינם שייכים כלל באיסור טומאה. דלפי"ז היכי מדריש קרא למת מצוה דמטמא והא איצטריך קרא לגופי' דאפילו כהן דמצוה עליו לטמאות לקרוב מ"מ אם נזיר הוא אינו מטמא דה"א דלידחי עשה ול"ח דנזיר דאיתנייהו בשאלה עיי"ש ולפי"ז הי' מקום ליישב קושיתו אליבא דר"ע בפשיטות דכיון דטומאת קרובים אינה אלא דחוי' וחזינן אליבא דר"ע דס"ל לכללא דלא אמרינן מה לי חד לאו וכו' ומשו"ה איצטריך קרא לכהן גדול ונזיר דלא ילפינן מכהן גדול דמותר לטמאות למת מצוה ולידחי גם איסורי נזיר משום דאיתא בשאלה א"כ לק"מ לדידי' דנצריך קרא לכהן ונזיר שלא ידחה עשה דכהונה לאיסורי כהונה ונזירות וקושיתו לכאורה תיקשי רק אליבא דר' ישמעאל דחזינן דס"ל מה לי חד לאו כו' א"כ בעי קרא לכהן ונזיר דהו"א דמ"ע דטומאת קרובים לידחי כנ"ל שבתי וראיתי דקושיתו קשה גם לר"ע לפי מה שהוכחנו במק"א בפלוגתת רש"י ותוס' ברכות כ' אי טו"ק הותרה או דחוי' דפליגי תנאי בזה וצריך אני להאריך קצת בזה: פלג ג

הנה ז"ל הרמב"ם פ"ב מה' אבל הט"ו הטומאה לקרובים דחוי' הוא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא כו' שלא יאמר הואיל ונטמאתי כו' לפיכך כהן וכו' צריך להיזהר ולקוברו בסוף ביה"ק כדי כו' עכ"ל

ומה מאד אתפלא על כל הפוסקים הטוש"ע וב"י יו"ד סי' שע"ג וברמ"א שם סעיף ז' שכתבו מפורש להתיר לכתחילה לכהן הטמא בטומאת מת קרובו שמותר ליטמאות גם לאחרים כ"ז שלא פירש שלא הביאו דברי הרמב"ם הנ"ל דס"ל לאיסור אפי' קודם שפירש שהרי זה לשונו אסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמתטמא לקרוביו ואם אמנם רבו המתירין בפירוש שהרי כן כתב הרמב"ן בס' תורת האדם שער הכהנים ד' ל"ג ע"ב והביא ברייתא מפורשת באבל רבתי פ"ד הט"ו שכתוב בה מפורש דמותר לכתחילה לקבל מאחרים ולקבור בשעה שעומד בתוך הקבר וכ"כ הרא"ש בה"ק ה"ט סי' ו' אלא שתמיהתי במ"ש הב"י שם וכן שם במפרשים שכתבו דגם הרמב"ם בשיטה זו קאי במה שכתב דצריך לקוברו בסוף ביה"ק כדי וכו' ולא כר"ת שמתיר לגמרי וכולם במחכתה"ר העלימו עין מראשית דבריו שהחמיר מלטמאות גם קודם שפירש וצע"ג. עתה מצאתי לבאה"ג שם סי' שע"ג או"ק כ"ב שכתב ג"כ דנראה לו מלשון הרמב"ם שאוסר גם קודם שפירש וכמשמעות סוגיא דנזיר דבחיבורין חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא ע"ש וכ"כ שם בדג"מ סי' שע"ב וע' ח"ס יו"ד סי' של"ט מ"ש בזה ע"ש ולענ"ד בע"ה דרך אחרת בכל הנ"ל ונקדים תחלה להבין ד' הרמב"ם במה שפסק נגד ברייתא מפורשת בשמחות הנ"ל ונבאר את דבריו דהנה במנחת חינוך מ' רס"ד תמה ג"כ ע"ד הרמב"ם אלה במש"כ דמשום דדחוי' היא ולא הותרה לכן כו' דמשמע דאם הי' הותרה הי' מותר ג"כ להתטמאות לאחרים ולמה גבי קרבנות ציבור או מילה וכיו"ב דאף שהותרו מ"מ אסור לחלל שבת אף בעת מעשה ואי משום דכאן דוקא משים שמחולל הוא הא באמת הדין כן דמותר לטמאות לאחר ואף אם טימא א"ע למת אחר באיסור ורק לאחר שפירש דאסור בזה הא גם בקרובים אסור לאחר שפירש ונשאר בצ"ע ע"ש

ונבאר תחלה מ"ש הרמב"ם פ"ג מה' אבל ה"ד וז"ל כהן שנכנס לאהל המת כו' בשגגה ואחר שידע התרו בו כו' אם ישב שם כדי השתחואה ה"ז לוקה נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא כו' לוקה על כל כניסה וכניסה וכן אם נגע במת וכו' ופירש וחזר ונגע כו' לוקה עכאו"א הי' נוגע ולא פירש אעפ"י שהתרו בו כו' אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כ"ז שלא פירש עכ"ל וכ"פ ג"כ בפ"ה מנזירות הי"ז וכתב שם בכ"מ דהוא עפ"י הסוגיא דנזיר מ"ב כרב יוסף אליבא דרב הונא דאף בטומאה וטומאה חייב ודוקא שלא בחיבורין וכמש"ש בסוגיא שם דבחיבורין פטור. וטעמא דמילתא כתבו התוס' בנזיר שם וכ"כ ג"כ הרמב"ן בס' תורת האדם שם דהוא משום דבחיבורין כל הנוגע בו טמא טומאת שבעה ולכן מוסיף טומאה אם פירש וחזר ונגע דבשעת נגיעה טמא יותר ומטמא לשבעה ל"כ בלא פירש שלא הוסיף טומאה כלל עיין בדבריהם **(וכו' הרי מבואר להדיא דגם בטהורים ממש איכא להאי איסור דקציצת בהרת ואיך נימא דעיקר האיסור הוא הטהרה ואף אי נימא כמ"ש בתוס' שבועות ד' ד' ע"א ד"ה בקוצץ לפרש נגעים טהורים היינו כגון דעמד בעיני' בזה ובזה או כהה וכו' ואין מחוסר טבילה שכבר טבל עיי"ש וע' מל"מ ז"ל פ"י מה' טו"צ ה"א הא מיהת כיון שטהור הוא ומ"מ עבר עלה ע"כ שעיקר האיסור הוא עצם הקציצה ולא הכונה ליטהר עי"ז וד' הרשב"א צע"ג לכאורה ובמק"א הארכתי ליישב קצת ומצוה לפרוק]:)**