לפלגות ראובן חלק ב פו

א"ע קודם שנצטוה וע' שאג"א סס"י נ"ד מש"כ להשיג על ד' הכ"מ הנ"ל וכ' שם דהוא משום דפשיטא לי' כמ"ד שהיא פסולה והוי מעוות שא"י לתקון אבל ודאי דלמ"ד כשירה משמע דכשירה לקיים המצוה

ואם היינו אומרים דסוף דברי מתני' דידן הוא ג"כ דברי ר' נהוראי ונימא דר' נהוראי הוא ר"מ כמ"ש בעירובין י"ג הי' אפשר לומר דר"מ לשיטתי' דס"ל בע"ז שם למש"ש אלא לעולם איפוך כדאפכינן מעיקרא נמצא דס"ל לר"מ דמילה בעכו"ם פסולה לכן שפיר י"ל דמשו"ה לא מל אאע"ה א"ע מקודם מה"ט אבל משמע שם דלאו מטעם גזה"כ הוא דס"ל לר"מ דפסול מילה בעכו"ם רק מטעמא דאמר התם דזימנין דמצלו סכינא וכו' והדר קשיא כנ"ל גם זו"ז כבר מסקי האחרונים דר' נהוראי לאו היינו ר"מ ומביאים ראי' ממשנתנו דפליג ר"נ על ר"מ ע' סה"ד ערך ר' נהוראי ובנוב"י מ"ת יו"ד סי' קנ"א ובדברנו שלהי נזיר וקצרתי וע' מהרש"א ס"פ נושאין ביבמות ק' שבאמת ל"ק אאע"ה כה"ת כולה רק אחר שמל אבל כבר הביא שם ד' האומרים שקיים גם מקודם שמל איברא דלפי"ז צריך ליישב ג"כ משה"ק שם עוד האיך נשא אאע"ה את הגר שהיתה מצרית ראשונה ואסורה ועפ"י דברינו יתיישב גם זה בע"ה

וקודם שנבוא לכלל ישוב נקדים בע"ה לבאר איזה דברים ב וראשון תחלה נאמר לבאר מה דמצינו דפליג השאג"א סי' נ"ב על הש"ך יו"ד סי' רס"ב במש"כ לענין קטן שנימול תוך ח' ללידתו דפליגי אי צריך הטפת ד"ב והקשה הש"ך אי נימא דא"צ הטפת ד"ב וקיים מצוה א"כ תיקשי האיך מילה דוחה שבת נקדמי' ונימהלי' קודם ח' וכמ"ש כה"ג במנחות ע"ב גבי קצירת העומר. ולכן הוכיח שם דצריך הטפת ד"ב ובשאג"א שם השיג ע"ז ונבאר דבריהם כסדר בע"ה וניישב תחלה קושייתו הראשונה משה"ק וליטעמיך נדחה את המילה לאחר ח' דודאי מקיים מצוה מיקרי והוכיח מסוגיא דמנחות הנ"ל דאין לחלק בין אפשר להקדים או אפשר לדחות את המצוה אלאחר זמן דשוין הן שהרי מדמה שם הא דאפשר לקצור מע"ש. למ"ש ר"ש בוא וראה כו' שהרי הקטר חו"א כשרים כל הלילה ואינו ממתין כו' עיי"ש וע"כ מחלק שם בין הקרבת קרבנות למילה ויבואר לקמן בע"ה

וכבר הקשינו בשלהי חגיגה בע"ה על הוכחת השאג"א הנ"ל ממ"ש הרשב"א שבת כ"ד בשם הרמב"ן דבאמת מן הדין עשה שאפשר לדחות ולקיימה אח"כ אינה דוחה ל"ת וא"כ בודאי דחילוק גדול יש בין אפשר להקדים או לאחר רק דלפי"ז צריך ישוב משה"ק בשאג"א דמן הסוגיא שם מוכח דדמי להדדי וע' מש"כ בע"ה שם שלהי חגיגה ולעניננו כאן נאמר באופן אחר בע"ה. ונבין ג"כ מש"ש בסוגיא שם לדחות מהא דר"ש שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת וכבר הוכחנו שם דלאו כו"ע ס"ל האי סברא שכבר דחתה ונבין בע"ה עיקר סברא זו ובמאי פליגי בה ועיי"ש בדברינו מה שהסברנו זה בא"א: פלג ב

ונקדים תחלה מה דמצינו דפליגי אמוראי בזבחים ל"ב דאביי ועולא ס"ל דבדבר שהותרה אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ובדחוי' ל"א סברא זו. ורבא ס"ל שם להיפוך דאדרבא בהותרה ל"א הואיל ואישתרי אישתרי ורק בדחוי' אמרינן כן. ונעתיק כאן קונטרס אחד מענין מת מצוה הנוגע לעניננו ואח"כ נבוא לדקמן הנה בטו"א מגילה ג' במש"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו וכו' אבל מטמא הוא למ"מ והקשה הא לא מייתר קראי כלל לזה דהא צריך קרא לגופי' למידרש דאפילו כהן ונזיר אל יטמא דלא נימא הואיל ואישתרי אישתרי ומאריך שם לומר דכל קושיתו אינו רק לאביי ועולא דסברי בזבחים ל"ב דהאי הואיל אמרינן גבי דבר שהותרה בו לגמרי ובדחוי' לא אמרינן סברא זו דהא גם כאן היתר הוא ולכן כתב דאליבא דרבא דס"ל להיפוך שם דבהיתר ל"ש לומר הואיל ואישתרי לק"מ עיי"ש בטו"א

ונפלאתי עליו שבמחכתה"ר אזיל בתר איפכא לכאורה שהרי אדרבה איפכא קשיא רק לרבא ולא לאביי ועולא. דהנה זה לשון הרמב"ם ספ"ב מה' אבל הט"ו הטומאה לקרובים דחוי' היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפי' כו' עיי"ש הרי דהטומאה לקרובים אינם רק בגדר דחוי' לא היתר ולא מצינו מאן דפליג עליו בזה וא"כ לפי"ז נהפוך הוא דתיקשי רק לרבא דס"ל דגבי דבר הדחוי' אמרינן מה לי חד דחיי' מה לי ב' דחייות לדידי' תיקשה דצריך קרא לגופי' לכהן ונזיר שלא יטמא ולאביי ועולא ניחא וכמובן

ולכאורה הי' אפשר ליישב קושיתו שהקשה אליבא דר"ע בזבחים ק' דדריש לה כן עיי"ש והי' אפשר לומר דלר"ע לשיטתו מודה רבא דל"א מה לי חד דחיי' מ"ל ב' דחיות שהרי על דרשא זו גופא דולאחותו דפליגי בה ר"י ור"ע בנזיר מ"ח ע"ב קאמר שם דר' ישמעאל ס"ל דכ"ג והוא נזיר ל"צ קרא דמשום דמצינו גבי חד לאו דמותר לי' לטמאות או לנזיר לחודי' או בכ"ג לחודי' לכן אמרינן מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאווין ור"ע שם פליג ובעי קרא לכ"ג ונזיר ולית לי' האי סברא דמה לי חד דחיי' מ"ל ב' דחיות א"כ לדידי' לכאורה לא תיקשי כלל. אמנם זה אינו דא"כ תיקשי לאמוראי בזבחים שם דפליגי בפלוגתא דתנאי בנזיר הנ"ל וע"כ דל"ד כלל לפלוגתא זו דאמוראי שם בזבחים ל"ב הנ"ל דכל עיקר האי כללא דהואיל ואישתרי ל"ש רק במקום שכבר הותר לו חד איסור וכמ"ש ביבמות ח' ע"א דזה ל"ש אלא בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דחזיא לי' דביני ביני ובמקום אחר ל"ש כלל האי סברא רק דפליגי האמוראים אם סברא זו אמרינן במקום שהותרה או בדחוי' אבל במקום דלא הותר לו כלל תחלה חד איסור ל"ש כלל סברא זו וכדמוכח שם בסוגיא

ומה מאוד תמוהים ד' בעל עונג יו"ט סי' צ"ד שכתב שם לד"פ אחר שהביא האי סוגיא דיבמות ח' כתב שם דזהו דוקא אם ראה קרי קודם שחל היתר הכנסת ידיו לבהונות כגון בליל ח' כו' אבל אם באו בב"א שפיר אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ע"ש שבנה ע"ז יסוד לתרץ סוגיא דשבת קל"ג מש"ש באומר לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין **(הג"ה עיי"ש בחי' הרשב"א מה שתמה על הא דקרי לי' בכה"ג דשא"מ הא מתכוין הוא לקציצה אלא שאינו מתכוין לטהר אלא למול ואין זה קרוי דשא"מ אלא משאצל"ג הוא וכו' כמו מכבה גחלת ברה"ר בשביל שלא יוזקו בה וכו' ותי' וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ ה"נ אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת. כהן וכו' והלכך כשזה קיצץ לשם מילה הו"ל דשא"מ אצל טהרה עכ"ל. ותמוהים לי מאוד ממקומו ממש"ש קל"ב ב' תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מא"ל עיי"ש בפירש"י שפירש כגון בהק ופרחה בכולי')** ואחרי המחילה מכתר"ה הנה ממקומו מפורש להיפוך דהא