לפלגות ראובן חלק ב פד

כונתו חיבור ופעם פירוד כאמור או וכו' ולדבריו ז"ל הנה ל"ש הא דער"ד ופלוגתת ר"י ורי"א הנ"ל אמנם כבר השיג עליו שם והוכיח מן הסוגיא דב"מ צ"ה גבי אם בעליו עמו דגם במקום דלא כתיב וא"ו המחלקת ג"כ פליגי עיי"ש וז"ב: **(הג"ה ובקצוה"ח שם מביא ד' הריטב"א בשטמ"ק ב"מ שם שכתב דלא פליגי אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש וכו' אבל באומר יעשה או יתן וכו' ודאי לשניהם משמע ולא מיפטר בחד מינייהו עיי"ש אשר אם נפרש דבריו כפשוטן נדחה לפי"ז גם ראיית מהרשד"ם שהביא הגרעק"א בתשובה שם דכתב להוכיח דבלשון בנ"א משמע שניהם כאחד מהא דכתב לו עומקא ורומא [לפלא שלא הביא ג"כ מ"ש בשו"ת לחם רב סס"י קצ"א בשם המהריב"ל דבלשון בנ"א תשמע שניהם כאחד וע' ג"כ קצוה"ח שם מ"ש בזה] ולהנ"ל י"ל דשאני התם דהוי כמו קו"ע דמשמע שניהם כאחד. וסבור הייתי ג"כ לתרץ עפי"ז מה דהוי קשיא לי בסוגיא דסנפיר וקשקשת בחולין ס"ו ע"ב דלמ"ד דס"ל דלחלק ל"צ קרא והוא ר' יונתן הנ"ל דס"ל דמשמע שניהם כאחד ומשמע נמי כאו"א בפ"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו א"כ נימא גם התם כן דסגי גם בסימן אחד או קשקשת או סנפיר ונמצא דגם בסנפיר לחוד יהי' מותר ועיין נוב"י מ"ת או"ח סי' קי"ח דקיי"ל כותי' דר' יונתן משום דרבא קאי כוותי' בב"מ צ"ה. [וזה מוכרח כמ"ש בתמורה ה' ע"ב דע"כ רבא ס"ל כר"י ואביי כר' יאשי' ע"ש]

ועיין ג"כ בשו"ת הגרעק"א שם ובדו"ח מערכה י"א במ' סוכה מ"ש להסתפק הלכה כדברי מי ולרבא תיקשי כנ"ל דליסגי גם בסנפיר לחוד. ולד' הריטב"א הנ"ל י"ל גם בזה דהוי כמו קו"ע וכיון דכתיב כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת ודאי שניהם ביחד משמע אכן הלא ד' הריטב"א הנ"ל לכאורה כנגד הסוגיא דב"מ הנ"ל כמשה"ק בקצוה"ח שם ונשאר בצ"ע והיטיב אשר דיבר בזה בשו"ת שאילת שמואל בכללים כלל י' אות ט' והסביר לן ד' הריטב"א הנ"ל דכונתו שבמקום שמתחייב או מחויב לאחד לעשות שני דברים ודאי דלא מיפטר בעשיית חד מינייהו וכ"ה גם במקום שחייבה תורה במצוה לעשות זה וזה פשיטא שאין נפטר רק בעשיית שניהם כמו גבי תפילין דכתיב וקשרתם לאות ע"י והי' לטוטפות ב"ע הכי י"ל דסגי בחד מינייהו. וכן גבי פלוגתת ר"י ורי"א בקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר אי מערבין לקרנות או לא הכי ס"ד דליסגי באחד מהם שלא יתן מן השני כלום דזה ודאי אינו ורק במקום שהוא תחת סוג התנאי כמו בהא דהשואל אם בעליו עמו שהתורה לא חייבתו בזה בהא הוא דפליגי ר"י ורי"א ועיי"ש מ"ש ליישב עפי"ז קושית הטו"א בריש מגילה במש"ש את יום י"ד וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב את פסקי' שהקשה בטו"א דזהו דלא כר"י ורי"א עיי"ש דאי הוי כתיב את יום י"ד וט"ו ודאי דהו"א שחייב בשניהם יחד דזה אינו נופל תחת פלוגתת ר"י ורי"א כלל ודבריו ברורים וצודקים. והדר תיקשי מה שהקשינו בהא דסנפיר וקשקשת כיון דזה אינו חיוב רק בגדר תנאי דאם י"ל הסימנים מותר באכילה א"כ נימא נמי דסגי גם בסנפיר לחוד. ולכאורה הי' אפשר לומר דע"כ מוכח דבעינן שני הסימנים ביחד דאל"כ הו"ל להתורה למיכתב רק סנפיר לחוד להתיר בזה וממילא נדע דכל שיש לו קשקשת ודאי דמותר עפ"י הכלל דכל שיש לו קשקשת י"ל נמי סנפיר אמנם תי' זה לא ניתן להאמר כלל רק לפי מאי דמסיק בסוגיין תנא דבי ר' ישמעאל דבאמת ידעינן מאי קשקשת ומאי סנפיר אלא דהתורה כתבה לשניהן משום יגדיל תורה ויאדיר אבל למאי דס"ד לומר דמשו"ה לא כתבה התורה קשקשת לחוד משום דלא הוי ידעינן מאי קשקשת א"כ אין מקום לתירוץ זה דהא לא הי' אפשר לכתוב סנפיר לחוד דהו"א דהוא קשקשת אבל לפי המסקנא ודאי ניחא שפיר ואפשר עוד להוסיף ולומר לפי"ז דר' ישמעאל אזיל לשיטתו דמשמע דס"ל דלא מיבעי או לחלק ובלא"ה משמע נמי כל אחד בפ"ע שהרי מצינו בכתובות ל"ד ובב"ק ע"א בהא דטבחו או מכרו דאו לרבות את השליח ול"צ קרא לחלק דלא נימא עד דטבחו ומכרו להבשר וכמ"ש כה"ג בב"מ צ"ד שם דסד"א עד דמיתבר ומתה וע"כ ס"ל לר' ישמעאל דגם בלא"ה משמע כאו"א בפ"ע וא"כ גם כאן אי נימא דלא ידעינן מאי קשקשת ומאי סנפיר כמ"ש מעיקרא תיקשי לן דאימא דסגי גם בסנפיר לחוד ולא תיקשי למה לא כתבה התורה רק סנפיר לחוד משום דלא הוי ידעינן והו"א דהיינו קשקשת ורק בשניהם יכשר וכמ"ש ולכן משני ר' ישמעאל לשיטתו דבאמת גם בלא"ה ידעינן מאי קשקשת ומאי סנפיר וא"כ שוב לא קשיא דנימא דסגי באחד מהן וגם בסנפיר לחוד יכשר דא"כ לכתוב סנפיר לחוד והא דכתבה התורה לסנפיר כלל ולא סגי בקשקשת לחוד משום יגדיל תורה ויאדיר ודו"ק

])** ומכיון דס"ל לב"ש כר' יאשי' דשניהם כאחד משמע וצריך קרא לחלק ע"כ דמפרשי נמי להאי קרא דכי יקח איש אשה ובעלה דג"כ שניהם כאחד משמע וכמ"ש הרשב"א בשיטת ר' יוחנן דמהאי טעמא יליף ביאה מן בעולת בעל וכנ"ל וכן נמי ס"ל לב"ש דג"כ ס"ל כר' יאשי' וקראי מתפרשי לפי"ז אליבא דב"ש הכי כי יקח איש אשה ובעלה דהיינו נשואה דהא ביאה אחר קידושין לכו"ע ודאי נ נשואין עושה וכמ"ש באה"ע סי' נ"ה ס"א והי' אם לא תמצא חן בעיניו משום כי מצא בה ערות דבר דוקא וכתב לה וגו' דהא נשואה היא ובעינן דוקא ערות דבר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דאף אי נימא דב"ש ס"ל כריב"כ ביבמות י"א דס"ל דאיסור מח"ג אינו אלא מן הנשואין מ"מ סגי כאן גם בלא ער"ד משום דהוי זיווג שני וכמ"ש המפרשים דבזיווג שני גם ב"ש מודו דיכול לגרש בלא ער"ד עיין פני יהושע שלהי גיטין ועיין ג"פ ומבואר נמי בפר"ח וכן בבית מאיר אה"ע סי' קי"ט ס"ג דדוקא זיווג ראשון משני הצדדים בעינן שתהי' גם היא בתולה ולא אלמנה עיי"ש וכאן שכבר גירשה הראשון דהוי אצל האחר זיווג שני לכן סגי בשנאה לחוד (וכ"ש דא"ש טפי אי נימא דס"ל לב"ש כרבנן דריב"כ ביבמות שם י"א דס"ל דאיסור מח"ג איכא גם מן האירוסין ומשום דלשון והיתה משמע אירוסין וכנ"ל דה"ט דלא מצרכי כאן ער"ד משום דבארוסה יכול לגרשה גם בלא ער"ד וכנ"ל בשיטת המהרשד"ם דלב"ש ודאי יצדקו דבריו דלדידהו ע"כ האי קרא דער"ד מיירי רק בנשואה דס"ל דצריך קרא לחלק ובלא"ה שניהם כאחד משמע וכנ"ל ודו"ק] אמנם ב"ה ע"כ דס"ל כר' יונתן דמשמע שניהם כאחד ומשמע כאו"א בפני עצמו ומה"ט הוא דמחלקי ג"כ ערות דבר דכתיב בקרא דתרי מילי נינהו או ערות או דבר וזהו הפירוש הברור לענ"ד מאי דקאמר שם בגמ' אליבא דב"ה דלהכי כתיב ע"ד דמשמע הכי ומשמע הכי והיינו ממש כלישנא דא"ר יונתן בבבא מציעא צ"ה דכל היכא דלא כתיב או לחלק אמרינן דמשמע שניהם כאחד ומשמע נמי כאו"א בפני עצמו וכמשנ"ת לעיל בשם החכ"צ והגרעק"א דלאו משום ספיקא הוא דאמרינן כן אלא דכך הוא משפט הלשון והיינו דאמרי גם הכא גבי ערות דבר דמשו"ה ערוה בדבר ול"כ נמי או ערוה או דבר רק כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע