לפלגות ראובן חלק ב פג

בת אחת דהא קודם שנתגדלה לא הי' עדיין עלי' שום איסור ולהינשא לכהן ולכשנתגדלה חלו עלי' שני האיסורין ביחד ודו"ק כי קצרתי] עוד הקשו האחרוני' כעין זה לב"ש למה צריך קרא לאסור גרושה לכהן תיפוק לי' משום זונה [ובקרבן נתנאל שלהי גיטין הביא קושיא זו בשם יש מקשין הבל ומשום מש"ש לדחות דמי לא עסקינן שגירשה מחמת אהבה כדי שלא תתעגן שהולך למדינת הים או שלא תיפול קמי יבם דבכה"ג גם ב"ש מודי עיי"ש ויפלא עליו שקורא לזה הבל משום תירוץ הנ"ל בטרם שמיישב דלפי"ז לכאורה גם בירושלמי לא פריך מידי בהאי איסור דמחזיר גרושתו דמקשה ת"ל משום סוטה והא י"ל כנ"ל ולהלן יבואר דבאמת דבריו נכונים אלא שקיצר בהם] וכיונו כולם לד"א לתרץ דבאמת י"ל דצריך קרא לכה"ג בשגירשה מדעתה ומרצונה אלא דכאן גבי מח"ג שפיר פריך בירושלמי משום דפשטא דקר דלא יוכל וגו' אדלעיל מיני' קאי דכתיב כי מצא בה ערות דבר דבשלמא לב"ה הא מיירי קרא גם בדבר לחוד כמו בהקדיחה תבשילו אבל לב"ש דלא איירי קרא אלא מער"ד ממש שפיר פריך ל"ל קרא למח"ג [ע' ישוי"ע שם ופנ"י ובנוב"י מ"ת אהע"ז סי' קכ"ט בהג"ה וכבר מבואר כן בחי' הרשב"א במקומו שם בגיטין וכמש"ש דאיכא לאוקמי לקרא בשעבר וגירשה וכו' ומיהו לא מיחוור דבהאי לא משתעי קרא עיי"ש ולפלא על הפנ"י שהעתיק דבריו דבאי לא משתעי קרא והרבה להשיב ממ"ש ביבמות ע"ח דבאי לאיסורא שפיר משתעי קרא וט"ס נזדמן לו ברשב"א וצ"ל כמ"ש ברשב"א שלפנינו דבהאי לא משתעי קרא וכונתו כנ"ל דקרא הא מיירי בשנתגרשה ע"י ער"ד וכבר העיר בזה בש"צ סי' פ"ח עיי"ש]

ולענ"ד אלולא מסתפינא מרבותינו הגאונים ז"ל הי' נראה לפי"ז לפרש גם דברי הירושלמי כן וכדבריהם ז"ל ממש לפי גירסתנו שם בירושלמי אשר ז"ל קראי מקשו על דב"ש לא יוכל בעלה וגו' אם לאוסרה עליו הרי כבר היא אסורה לו אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בל"ת עיי"ש שלא נזכר כלל איסור עשה זולת איסור מח"ג וי"ל דכן הוא האמת דמשני דלאו דקאי קרא בשגירשה מחמת ער"ד דוקא ולאוקמה בלאוי יתירי אלא דאתא קרא להשמיענו דאיכא איסור ל"ת במח"ג אחר שנישאת או שנתארסה לאחר וממילא נדע דאם עבר וגירשה או גירשה מדעתה ומרצונה דמותר בכה"ג לכו"ע ונישאת לאחרים עובר בל"ת אם ישוב לקחתה ואם גירשה מחמת ער"ד באמת לא יחול איסור מת"ג על איסור סוטה הקודם לו בין אם נימא דאסורה עליו באיסור ל"ת או כמ"ד דעיקר איסורה אינו אלא איסור עשה דלא מיירי כלל בירושלמי מזה דשפיר י"ל דהיינו דמשני די"ל דקרא מיירי בשגירשה בא"א שלא ע"י ערות דבר וכנ"ל

ומיושב קושית הגרעק"א ז"ל הנ"ל דבאמת נוכל לומר דל"ח האי איסור ל"ת אם אסורה עליו מתחילה באיסור עשה וכן לק"מ גם קושית הדורל"צ הנ"ל דהא לא איתרבי מלקות ע"י הלאוין ול"ש לאוקמי בלאוי יתירי בכה"ג ולהנ"ל מיושב דודאי בעינן קרא ללמדנו דאיכא איסור ל"ת במח"ג משנישאת ובגוונא דאינה אסורה עליו באיסור אחר מתחלה וכנ"ל וזה פשוט ונכון לענ"ד: נשוב לדברינו דממילא נתבאר לך דלק"מ משה"ק על שיטת המהרשד"ם הנ"ל ממאי דלא משני בירושלמי הנ"ל דמיירי בארוסה ונתגרשה בלא ער"ד כמשנ"ת דעיקר קושית הירושלמי הוא משים דפשטא דקרא אדלעיל מיני' קאי דגירשה מחמת ער"ד לכ"ש [ויתיישב נמי עפי"ז משה"ק מהא דבעי קרא גבי אונם לא יוכל לשלחה דאין לומר משום כל ימיו הא נדע זאת מגופי' דקרא ע' ב"ש אהע"ז סי' קי"ט ס"ק ב' ובאחרונים ולהנ"ל איצטריך קרא לענין ארוסה והירושלמי לא פריך רק מפשטא דקרא ודו"ק]. ושפיר יש לקיים דברי המהרשד"ם הנ"ל ולא עוד אלא שבישוי"ע אה"ע סי' קי"ט שם ס"ק ב' מוכיח מדהתו"ס גיטין פ"א ע"ב ד"ה ב"ש דע"כ ס"ל ג"כ כשי' המהרשד"ם הנ"ל [עיי"ש שהקשו במש"ש דב"ש ס"ל אדם עושה בב"ז והא ביבמות ק"ז מבואר להיפוך ולכאורה. לק"מ דשאני הכא דכיון דע"כ נתגרשה מחמת ער"ד לב"ש ואסורה עליו בלא"ה שפיר ס"ל דאמרינן אדם עושה בב"ז כאן דבלא"ה הוי ב"ז ובאמת כתב כן ברשב"א שם לתרץ קושית התוס' ועיי"ש בפנ"י ומזה מוכח דהתוס' ס"ל כשיטת המהרשד"ם הנ"ל ושפיר הקשו לפי מאי דמוקי לה השתא בשראוה שנבעלה וס"ל לב"ש דעושה בב"ז ומשום שע"כ גירשה מחמת ער"ד דא"כ תיקשי ארוסה מאי איכא למימר למה ס"ל שם במתני' לב"ש דגם בארוסה א"צ הימנו גט שני ולכן שפיר הקשו התוס' ומתרצי כדבריהם עיי"ש וקצרתי] ועיין ג"כ שו"ת שיבת ציון סי' פ"ח וסי' פ"ט מ"ש לתרץ שיטת המהרשד"ם מכל משה"ק עליו האחרונים אחת אשר נשאר לנו לתרץ משה"ק במל"מ ז"ל הנ"ל דמנלי' דקרא מיירי בנשואה ועיי"ש בש"צ שנדחק וכתב דאף דזה אמת דרישא דקרא דכי יקח מיירי בארוסה דהא ילפינן בפ"ק דקידושין מהאי קרא קידושי כסף וביאה מ"מ בסיפא דקרא צדקו דברי המהרשד"ם דמיירי בנשואה וכו' עיי"ש עוד נלענ"ד בע"ה לקיים דברי המהרשד"ם במקצת והוא דדבריו נכונים ומוכרחים רק אליבא דב"ש וכמשנ"ת ג"כ מקושית התוס' גיטין פ"א הנ"ל דלב"ש ע"כ רק בנשואה הוא דס"ל דלא יגרש בלא ער"ד אמנם אליבא דב"ה דס"ל או ערוה או דבר ודאי נראה דלדידהו שוה להו ל"ש נשואה ול"ש ארוסה וכמו שנכריח בע"ה דזהו עיקר פלוגתתם בפירושא דהני קראי ובזה יתבארו דבריהם ותתיישב ג"כ הסוגיא שלהי גיטין מכל מה שנתקשינו לעיל ועפ"י זה גופא אזלי לשיטתם במאי דפליגי ריש קידושין והוא הנה מצינו בקידושין ד' ט' ע"ב דרבי יליף קידושי ביאה מהאי קרא דכתיב ובעלה ור' יוחנן יליף מן בעולת בעל וקאמר בגמ' דה"ט דר"י דאי מובעלה הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל ומבואר שם בחי' הרשב"א דרבי דיליף מן ובעלה ס"ל כר' יוחנן דס"ל בב"מ צ"ה ובכ"מ בש"ס דמשמע שניהם כאחד ומשמע כ"א בפ"ע ור' יוחנן דיליף מן בעולת בעל ס"ל כר' יאשי' דצריך או לחלק ובלא"ה שניהם כאחד דוקא משמע יעו"ש לכן אין ללמוד מן ובעלה דהו"א עד דמקדש והדר בעיל עיי"ש [ועיין שו"ת חכ"צ סי' ד' מ"ש ליישב קושית הט"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ט שהקשה בהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות שמעון ולוי דקיי"ל שם דמותר להלוות ברשות אחד מהם והקשה דכיון דיש לו שני משמעות שניהם כאחד ומשמע נמי כ"א בפ"ע נימא סתם נדרים להחמיר עיי"ש ותי' בחכ"צ סי' ד' דאינו בגדר ספק כלל רק דרך משפט הלשון ברשות שניהם וברשות כל אחד בפ"ע וכ"ה ג"כ בשו"ת הגרעק"א סי' מ"ו עיי"ש] הנה כי כן נראה דה"ט דב"ש דס"ל כר' יאשי' דצריך או לחלק ובלא"ה שניהם כאחד משמע והיינו טעמא דלא מחלקי קרא דערות דבר לתרתי וס"ל לקרא כדכתיב דחדא מילתא הוא ערות דבר שנתברר הערוה ע"י עדים דילפי דבר דבר מממון וכמש"ש בסוגיין וב"ש מי כתיב או ערוה או דבר הרי דס"ל דצריך או לחלק ובלא"ה שניהם כאחד משמע ועיין קצוה"ח סי' ר"צ ס"ק א' מש"ש בשם שו"ת מהר"א ששון סי' נ"ב דפלוגתת ר"י ורי"א הוא רק היכי דכתיב בלשונינו הקדוש וי"ו שהוא"ו הנזכר פעם תהי'