לפלגות ראובן חלק ב עג

ובשיטת תלמודא דידן נוכל לומר. דס"ל דהאי תנא דקאמר וקנא חובה הוא משום תקנת בנות ישראל וכמו שכתבנו לעיל אליבא דר"ע וכן הוא ג"כ טעמא דר"א לשיטת הבבלי ואין זה תלוי כלל בהאי פלוגתא דב"ש וב"ה לפי"ז והרמב"ם בשיטת הירושלמי קאי וכמשנ"ת ודו"ק: חילוקא דרבנן לסיומא דמ' גיטין ולהתחלתה וכן להתחלת מ' קידושין ובסידורו של בעל התויו"ט פלג א

תמן תנינן בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ער"ד וכו' ובה"א אפילו הקדיחה תבשילו. ובגמ' שם תניא אמרו ב"ה לב"ש וכו' ואילו נאמר דבר ולא נאמר ערוה הייתי אומר משום דבר תינשא לאחר ומשום ערוה לא תינשא לאחר לכך נאמר ערות וב"ש האי דבר מאי עבדי לי' נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר וכו' מה להלן בב' עדים וכו'

והנה דברי ב"ה צריכין ביאור במאי דאמרי דלהכי כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי דהיינו כמ"ש רש"י דלענין שכופין אותו להוציא בעינן דוקא עדות ברורה ומ"מ דרשינן נמי לדבר בפ"ע דגם משום דבר לחוד יכול לגרשה דהוא כמו סכינא חריפא דמפסקא לקראי דאטו כפי' ורצון כתיבי בהאי קרא. וביותר צריך להבין למ"ש דגם ב"ה דרשי האי דבר לג"ש דבר דבר מממון דבעי שנים ע"כ אערות קאי והאיך דרשינן לי' לדבר בעלמא. ואף גם זאת כיון דקרא אתי ללמדנו דדבר שבערוה אינו פחות משנים א"כ הו"ל לרמז האי ג"ש בתיבת ערות ולא בדבר דמשמעו רק דבר בעלמא

עוד הקשה בדורל"צ דרוש י"ב במאי דתפשו כולם בטעמא דב"ה דלהכי כתיב ערוה דלא נימא משום ערוה לא תינשא והקשה באמת למה צריך להו לב"ה להשיב טעם זה כיון דטעם זה לחוד הא לא מספיק עדיין דהא יקשה דהו"ל למיכתב או ערוה או דבר וע"כ צריך לטעם השני דמשו"ה כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי וטעם זה לחוד הא מספיק להשמיענו דאף דמרצונו סגי בדבר מ"מ לענין כפי' אין כופין אותו להוציאה אלא בעדות ברורה א"כ למה השיבו כלל טעם הראשון עיי"ש שנדחק בישוב קושיא זו דאי לאו טעם הא' מפני טעם השני לחוד הו"ל למיכתב האי דבר גבי סוטה בעדות הראשון וזה דוחק

וליישב כ"ז וכן לבאר ג"כ איך שב"ש וב"ה דפליגי כאן בהאי דינא דגירושין אזלי נמי לשיטתם בהא דפליגי בריש מ' קידושין דלב"ש בעינן דוקא דינר ולב"ה סגי בפרוטה כאשר כן הואילו לבאר כמה מרבותינו האחרונים וגם בפנ"י בפתיחה ע"מ כתובות כתב כן עיי"ש ואינהו בדידהו ואנן בדידן רק נקדים תתלה לברר איזה פרטים בהאי דינא דע"א נאמן באיסורין ואין דשב"ע פחות משנים מה שמצינו דנחלקו בהם רבותינו ז"ל הראשונים והאחרונים וכמה הילכתי גבירתי איכא למישמע מינה בע"ה

והנה ראשון תחלה נאמר במאי דפליגי הקדמונים בהאי דינא דע"א נאמן באיסורין אי נאמן גם במקום חזקה או לא דדעת התוס' והרא"ש והמרדכי דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא. אא"כ בדבר שבידו. וכ"ה ג"כ להלכה ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג ומשם בארה דכ"ש נגד חזקת היתר דודאי אין ע"א נאמן לאסור ודעת הרמב"ן בחי' ליבמות פ"ח ובריש מ' גיטין וכן דעת הרשב"א ביבמות שם ובריטב"א קידושין ס"ה דע"א נאמן גם נגד חזקה ואף אם איתחזק איסורא נאמן להתיר וכמש"ש בחי' הרמב"ן שם וז"ל אלא מעתה מצא תרנגולת שחוטה בשוק ובא ישראל ואמר כשירה היא שבפני נשחטה מי לא מהימן ואעפ"י שהוחזקה באיסור שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והרי אם נבילה היא אינו בידו לתקן וכו' אלא סוגיא זו שאלות בעלמא נינהו מדאורייתא מנ"ל ולעולם ע"א נאמן באיסורין עכ"ל וע' ברשב"א שם ביבמות מ"ש לתרץ הסוגיא בא"א ומסיק ג"כ להלכה דנאמן ע"א אפי' נגד חזקה בין לאסור בין להתיר עיין בדבריו בחי' קידושין ד' ס"ה והדברים ארוכים: **(הגה [ושם ברשב"א מבואר עוד דלאסור ודאי דנאמן דלא אמרינן בשום דוכתא דאיתחזק היתירא עיי"ש ואם אמנם אין זה מובן לכאורה דהא מצינו בכ"מ בש"ס דחזקת כשרות שפיר חשיבא חזקה. עכ"פ חזינן מדעתי' ז"ל דיותר נאמן לאסור מלהתיר שלא כד' התוס' בקידושין ס"ה ב' ד"ה נטמאו ובריש גיטין ד"ה מידי דס"ל להיפוך דלהתיר נאמן יותר מלאסור ועיין ג"כ ש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז שהוכיח כן מן הרא"ש והמרדכי דאי נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאסור ואולי י"ל דזה תלוי במה שנחלקו רבותינו ז"ל בדין סד"א אי הוא לחומרא מה"ת או רק מדרבנן ועיין פנ"י ריש גיטין שם שהקשה במש"ש דע"א נאמן באיסורין בחתיכה ס' חלב ס' שומן דלשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דספק שקול היכא דליכא חזקה מותר מה"ת א"כ מה צורך לנאמנותו של העד אמנם לענ"ד זה לק"מ דודאי דגם לשיטת הרמב"ם אסור לו לאדם ליכנס בבית חבירו ולבלי לשאול אותו יעשה לעצמו ספק בהאי חתיכה ללא הודע לו ולאכול דודאי אסור בכה"ג די"ל דלבעה"ב וכן לכו"ע אין זה בגדר ספק כלל והם יודעים שהוא חלב ואיך יתיר לעצמו לאכול והיינו דאמרינן דע"א נאמן באיסורין אם מעיד שזה ודאי שומן או דגם אם מעיד שספיקא הוא ע"י תערובות וכה"ג דגם בזה מהני נאמנותו של העד להתיר לשי' הרמב"ם ז"ל ולחנם נדחק שם בפנ"י לפרש דמיירי שם ממעשים בכל יום עיי"ש וז"פ ולפלא מה שראיתי בס' תורת גיטין שתירץ קושית התוס' בריש גיטין שם שהקשו אי ע"א נאמן גם בדאיתחזק למה צריך וספרה לה גבי נדה ע"ש מש"כ לתרץ דצריך קרא דנאמנת אפילו לאיסור להמשיך הספירה וכו' ובדאיתחזק היתר ודאי דאין ע"א נאמן לכו"ע עיי"ש וז"א וכנ"ל דלאו כו"ע מודי בה. ורבו החולקים וס"ל להיפוך דאם נאמן להתיר נגד חזקה כ"ש לאסור וכנ"ל ועמ"ש לקמן בע"ה בישוב קושית התוס' הנ"ל

ובמקנה קידושין ס"ה הביא משה"ק בש"ך ז"ל ביו"ד סי' קכ"ז עמ"ש הרא"ש דאי נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאסור והקשה דלענין מה נאמן לאסור הא בלא"ה אסור מספיקא וכן הקשה שם במקנה ע"ד התוס' שכתבו דלאסור אינו נאמן הא בלא"ה אסור מספק עיי"ש מ"ש לדחות תירוץ הש"ך ז"ל דנ"מ לענין ס"ס ודחה זה יעו"ש ולענ"ד י"ל בפשוטו לבד מה דמהני עדותו לעשותו ודאי דלוקין אח"כ כיון שהוחזק תחילה על פי ע"א וכמ"ש ברמב"ם פט"ז מה' סנהדרין עפ"י הירושלמי פ"ח דנזיר ה"א ופ"ו דסוטה ה"ב ובזה"ז נ"מ הוא לענין שיפסול עי"ז לעדות וכה"ג גם זו"ז נ"מ לענין חולה שיב"ס שמאכילין אותו הקל הקל וכמ"ש באו"ח סי שכ"ח סי"ד דחמיר איסור ודאי מספק וכה"ג ואכמ"ל

ומשה"ק שם באו"ח על מ"ש בגיטין נ"ד גבי טהרות ופיגול אמאי אינו נאמן כשאינו בידו ולא אמרינן מתוך שנאמן)**