לפלגות ראובן חלק ב עב

דאזיל ר"ל גם לשיטת ר"י בר"י אליבא דר"א דס"ל דקינוי עפ"י עצמו ג"כ מהני מן הדין ומ"מ ס"ל דלכתחילה אסור דאין להקשות הא ר"א ס"ל בירושלמי דחובה הוא לקנאות וא"כ ע"כ דמותר לכתחילה דלדברינו לעיל לק"מ דאליבא דר"י בר"י בשיטת ר"א דסבירא לי' דסתירה בעינן דוקא בעדים ודאי די"ל אליבא דר"א דס"ל רשות דע"כ אין לומר דחובה הוא משום תקנתא דבעל דכיון דבעינן עדים הא לאו בידו הוא דמי יימר דמיתרמי לי' עדים וכמשנ"ת לעיל בע"ה ודו"ק אמנם טפי נראה לפרש ד' ר"ל אליבא דאינך תנאי וכמש"ש] ואביי פליג וקאמר דמפרשי דבר המטיל קנאה בינו לבינה והיינו דרק בעדים הוא שאסור לקנאות בתחלה משום שמטיל קנאה בינו לבינה וס"ל דעפ"י עצמו מותר לקנאות וכמ"ש לקמן דמסתבר כמ"ד רוח טהרה וכו' ואדרבא ראוי לקנאות לה עפ"י עצמו גם אליבא דהני תנאי דס"ל דוקנא רשות: **(הג"ה [ולכאורה הי' אפשר לומר דר"ל ואביי פליגי בהא דתרווייהו ס"ל כמ"ד רוח טהרה ורק בהכי הוא דפליגי דר"ל ס"ל דעפ"י עצמו מיהת אסור לו לקנאות תחלה שלא בעדים ומה"ט דקאמר משום שמטיל קנאה בינה לבין אחרים משום דכו"ע לא ידעי דקני לה וכו' אבל בעדים מותר לקנאות משום דל"ש ה"ט ואי נימא דר"ל קאי אליבא דאינך תנאי ולא כר"י בר"י דס"ל דגם בקנוי שעפ"י עצמו יכול להשקותה: (עי' בסוף הס'

) יש להמתיק עוד יותר עפימ"ש המהרי"ט ח"ב אה"ע סי' א' ליישב משה"ק הכ"מ עמ"ש בריש סוטה אר"ח מסורא לא לימא אינש לאינשי ביתי' בזה"ז לא תיסתרי בהדי פלוני דילמא קיי"ל כר"י בר"י וכו' וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה והקשה בכ"מ מאי איריא בזה"ז דנקט אפילו בזמן דאיכא מי סוטה נמי הא א"י להשקותה אא"כ קנא לה בפני שנים ותי' המהרי"ט ז"ל בתירוץ השני דבזה"ז דנקט לרבותא נקט וה"ק אע"ג דקיי"ל דמצוה לקנאות ה"מ בפני עדים כדי להשקותה ותבדק ותצא טהורה אבל בינו לבינה דל"מ משקי לה לבדקה אין כאן מצוה ול"מ בזה"ב דאין לקנאות בינו לבינה דהא א"י להשקותה אלא אפילו בזה"ז דלא נ"מ מידי אלא לאוסרה עליו וכו' אפי"ה אין מצוה לקנאות בכה"ג אלא בפני עדים שאל"כ בכל שעה שהוא מרגיל קטטה יבוא לקנאות וכו' עיי"ש וא"כ הא י"ל בפשוטו לפי"ז דהיינו דקאמר ר"ל דבינו לבינה אסור לקנאות ורק בפני עדים הוא דמותר וכנ"ל ואביי הוא דפליג וס"ל ממש להיפוך דאדרבא בפני עדים אסור לי' לקנאות בתחלה ומשום שמטיל קנאה בינו לבינה וכו' אבל עפ"י עצמו מותר כדי להדריכה בדרך ישרה וכו' וכמ"ש הרמב"ם וקאמר אלמא תרוייהו ס"ל דאסור לקנאות היינו לכל חד כדאית לי' וכנ"ל אכן לא נוכל לומר כן דא"כ הדר קשיא לן משנתינו אליבא דר"ל דהא כמתניתין לכו"ע ס"ל דבעינן דוקא קינוי בעדים ומ"מ מוכיח בגמ' דתנא דידן ס"ל דאסור לקנאות וא"כ הא תיקשי משנתנו אליבא דר"ל אע"כ כמו שכתבנו לפרש דלר"ל ס"ל דלעולם אסור לקנאות לכתחלה וכנ"ל

]:)** ומה מאוד יומתקו עפי"ז פסקי הרמב"ם שפסק דמצות חכמים הוא לקנאות וכו' ומ"מ אין ראוי שיקנא לה בפני עדים תחילה והיינו ממש כאביי וכנ"ל [ודע דלהני תנאי דס"ל דקינוי בעדים דוקא בעינן וע"י קינוי שבינו לבינה לא מיתסרא יכול הוא לקנאות לה גם בלשון אל תיסתרי וכו' אבל להרמב"ם דפסק בפ' כ"ד מה' אישות ה' כ"ה דגם בקינוי שבינו לבינה אסורה אם נסתרה עמו ע"כ דאין כונת הרמב"ם כאן על לשון קינוי ממש רק בלשון הוכחה וכו' וכמ"ש כן בשו"ת מהרי"ט שם ועיין בשו"ת בית דוד אה"ע סי' כ"ה שהקשה בזה על מ"ש בכ"מ סוף ה' סוטה בדעת הרמב"ם דס"ל דאינה נאסרת כלל בקינוי שלא בעדים ודבריו תמוהים ממ"ש בפכ"ד מה"א הנ"ל להיפוך וכבר קדמו בזה במהרי"ט שם גם תירוצו של הב"ד הנ"ל אינו מתאים למ"ש המהרי"ט ז"ל שם והוא נ"מ לדינא ואכמ"ל עוד בזה] ולפי דרכנו למדנו דמכאן סייעתא ברורה שהרמב"ם פוסק כר"י דאמר רשות ולא כר"ע וכמ"ש הפר"ח והמעה"ח דלא כהכ"מ שהרי לר"ע ע"כ דמותר גם לכתחילה לקנאות לה ומצוה נמי הוא דאיכא בזה דלדברינו ע"כ מ"ש בגמ' לדייק מלישנא דמתניתין דתנא דידן ס"ל דאסור לקנאות ע"כ דלר"ע דס"ל חובה מותר לכתחילה לקנאות לה גם בעדים שהרי מתניתין בעדים מיירי וכן מוכח ג"כ ממש"ש ומ"ד מותר לקנאות מהו לשון קינוי וכו' הרי דלדידי' גם בעדים מותר לכתחילה וע"כ דהרמב"ם פסק כר"י ולא כר"ע וכמ"ש בפר"ח ובמעה"ח הנ"ל וע"כ דלפי"ז מ"ש ברמב"ם פט"ו מה' אישות הי"ז דחובה לקנאות הוא רק חובה מדרבנן וכמ"ש כאן בה' סוטה דרק מצות חכמים הוא וטעמא דידי' שפסק דלא כר"ע הוא כפשוטו לפי מאי דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו והכא הא מצינו לר' ישמעאל בבבלי ולר' יהושע בירושלמי דס"ל רשות ומר"א אין ראי' דהא כב"ש ס"ל ולא קיי"ל כוותי' הא מיהת ר"י ור"י דס"ל כב"ה הרי פליגי על ר"ע וס"ל וקנא רשות וגם הלא הני אמוראי ר"ל ואביי הא כבר הוכחנו דע"כ אליבא דהני תנאי דס"ל וקנא רשות הוא דפליגי לכן פסק הר"מ כוותי' וזה פשוט ונכון

ויתיישב לפי דברינו משה"ק התוס' בסוטה כ"ו במש"ש ר"ע שאם היתה עקרה נפקדת א"ל ר' ישמעאל א"כ יסתרו כל עקרות ויפקדו והקשו התוס' תימא ור"י לימא לי' לנפשי' וכו' [עיין ברכות ל"א שם הגירסא מהופכת וכבר הסכימו המפרשים דהגירסא בסוטה היא עקרית וכמו שמצינו לר"י דס"ל ד"ת כלב"א בכריתות י"א עיין הג"ה מהר"ב רנגשבורג וביפ"ע שם בברכות ל"א ודו"ק] ולהנ"ל א"ש כפשוטו דרק לר"ע לשיטתו הוא דפריך ר"י א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו משום דלר"ע מחויב הבעל לקנאות א"כ יסתרו ויפקדו דהא יש להם לסמוך ע"ז שבודאי יקנאו להם בעליהן כדינן אבל לר"י לשיטתו לק"מ דהא כיון דאינו אלא רשות ובעדים הא אסור לו לקנאות אותה בתחילה א"כ ל"ש להקשות כלל דיסתרו כל העקרות דאין לה לסמוך ע"ז שיקנא לה בעדים עד שתשתה ועוד תתגנה עליו עי"ז ודו"ק

אחר כל החזיון הזה נבוא לראשית דברינו שכתבנו בע"ה לקיים סידורו של הרמב"ם סוטה בתר גיטין וכמ"ש התוס' אליבא דהירושלמי הנ"ל והיינו שבתר דתנינן התם להי גיטין פלוגתת ב"ש וב"ה בהא דגירושין דלב"ה מותר לגרשה ואפי' בהקדיחה תבשילו א"כ א לדידהו ע"כ דאין לומר דקרא דוקנא הוא חובה על הבעל משום תקנתא דידי' דהא בלא"ה רשאי הוא לגרשה וע"כ דוקנא הוא רשות א"כ ודאי די"ל דלכתחילה אסור לי' לקנאות וכמשנ"ת בע"ה באורך והיינו דקתני תנא לישנא דהמקנא דיעבד אין לכתחילה לא וכמ"ש בגמ' ור"א אף דס"ל כב"ש דלא יגרש אא"כ מצא בה ד"ע ולדידי' ע"כ ס"ל דחובה הוא וכמשנ"ת לשיטתי' דס"ל דסתירה ל"ב עדים אה"נ דלדידי' מותר ג"כ לכתחילה ומשום דר"י נקט תנא לישנא דדיעבד דהילכתא כוותי' ודו"ק: