לפלגות ראובן חלק ב עא

נימא כן נלענ"ד ליישב קושית הש"ק הנ"ל וכמו שנאמר בע"ה

דהנה טפי קשיא לי במש"ש בירושלמי הנ"ל דר"י משום דס"ל כב"ה לכן ס"ל דוקנא רשות משום שבידו לגרשה דמשמע דאי הוי ס"ל לר"י כב"ש הוי ס"ל ג"כ דוקנא חובה הוא וכמ"ש אליבא דר"א משום שאין לו עצה אחרת דהא לקיימה א"י ולגרשה נמי א"י הא לר"י דס"ל דמשקה רק עפ"י שני עדים שראוה שנסתרה א"כ גם עתה הא אין זה עצה מתקיימת כלל דהא אף שיקנא לה עדיין יש לו לחוש שמא תסתור עמו בלא עדים שהרי ודאי משמרת א"ע מן העדים אחר שקינא לה תדע שהרי אי נימא דמצי סמיך ע"ז שודאי יתרמי לי' עדים א"כ הא גם לב"ש א"צ יותר דהא גם לדידהו ס"ל שם בירושלמי דבסתירה בעדים מצי מגרש ורק לר"א לשיטתו דס"ל במשנתנו דמשקה לה גם עפ"י עצמו אחר שקינא לה שפיר י"ל כמ"ש דוקנא הוא חובה והיינו שהתורה זכתה לו איך להוציאו מן המיצר באם ראה בה דברים מכוערים אז יקנא לה עפ"י שנים ואח"כ אם יראה בעיניו או יאמרו לו שנסתרה עמו ישקנה ויבדקנה דבידו הוא [ועצה טובה היא לפניו גם אלהבא אם תזנה אח"כ וכמ"ש ברמב"ם פ"ד מה"ס הי"ז וכר"מ במתני', דסוטה י"ח ע"ב ומשה"ק במל"מ שם בשם מהרי"ט א"כ למה שותה וחוזרת ושותה עמ"ש במנה"ח מ' שס"ה דלאו ממילא נבדקת להבא רק דזה תלוי ברצון הבעל אם ירצה לגלגל גם אלהבא אז המים בודקין עיי"ש וז"ב] אבל אליבא דר"י דס"ל דבעינן דוקא סתירה בעדים ובלא"ה א"י להשקותה א"כ ודאי דאין לפרש כלל האי קרא דוקנא שהוא משום תקנתא דידי' משום שא"י לגרשה בלא"ה דאיזה תקנה היא לו דמי יימר דמתרמי עדים על הסתירה

אשר ע"כ הנראה ברור בע"ה לומר דאין הכי נמי אי הוי ס"ל לר"י כב"ש והוי ס"ל דהאי וקנא הוא חובה משום תקנתא דבעל ודאי דע"כ הוי ס"ל ג"כ כר"א דמשנתנו דסתירה ל"ב עדים כלל והוי דריש בה ולא בקינוי כר"א ואינו ממעט סתירה והוי משקה לה אחר הקינוי גם עפ"י עצמו וכנ"ל ורק דאנן הכי קאמרינן משום דר"י ס"ל כב"ה לכן שפיר מצי סבר דוקנא הוא רשות וממילא יש לו לדרוש בה ולא בסתירה דבעינן עדים בסתירה אבל אי הוי סבירא לי' כב"ש ודאי דהוי ס"ל דוקנא חובה משום שאין לו עצה אחרת להיפטר ממנה באם ראה בה דברים מכוערים בלא עדים ואז אי הוי ס"ל כב"ש ודאי דהוי ס"ל ג"כ גם בזה כר"א דל"ב עדים בסתירה ומשקה אותה גם עפ"י עצמו ואזדא לה מעתה עיקר קושית הש"ק הנ"ל מאי דלא קאמר נמי דר"י ס"ל כב"ש ומשום דלדידי' כיון דבעינן עדים בסתירה א"כ הא גם לב"ש מצי מגרש וכנ"ל דלפי דברינו הא לא ניתן להאמר כלל דודאי אי הוי ס"ל כב"ש ע"כ דהוי ס"ל דוקנא חובה הוא ואז ע"כ דלא הוי דריש בה ולא בסתירה ומשקה לה עפ"י עצמו נמי דבאופן אחר א"א דאי הוי בעינן עדים בסתירה שוב א"א לפרש האי קרא דהוא אתי לחובה משום תקנתא דידי' דמי יימר דמיתרמי עדים וכנ"ל דכיון שקינא לה ודאי מיזהר זהירא בה וזה נכון בע"ה

ומה מאד יתיישב לן עפי"ז קושית התוס' הנ"ל שהבאנו מה שהקשה בסוטה ג' לד' הירושלמי הנ"ל דהא מצינו לר"ע דמיקיל טפי מדב"ה וס"ל דאפי' מצא אחרת נאה הימנה ומ"מ ס"ל דוקנא חובה הוא ולדברינו א"ש בפשיטות דהירושלמי לא קאמר כלל דמאן דס"ל כב"ה מוכרח לומר דוקנא רשות ונהפוך הוא דקאמר דמאן דס"ל כב"ש דלא יגרש את אשתו בלא ד"ע ע"כ דוקנא חובה הוא משום שאין לו עצה אחרת אבל מ"ד כב"ה מצי סבר רשות כיון דבידו הוא לגרשה ואה"נ דמאן דס"ל כב"ה מצי סבר נמי דחובה הוא ולאו משום לתא דידי' להוציאו מן המיצר דהא בידו הוא לגרשה גם בלא"ה רק דאיהו ס"ל שהקפידה תורה משום תקנת בנות ישראל שלא יהיו פרוצות בעריות ושויא אנפשי' דבעל חובה לקנא לה ולהשקותה וכמ"ש בסוטה ג' ע"א דהוא רוח טהרה וכמש"ש במתני' ז' ע"ב וכל הנשים מותרות לראותה שנאמר ונוסרו כל הנשים וגו' [ובגמ' שם ח' ע"ב ונשים חייבות לראותה שנאמר וכו' ופירשו המפרשים דאין זה גירסא אחרת במתני' רק פירושא הוא דקמפרש דמ"ש במתני' מותרות לאו לשון מותר הוא אלא לשון התראה כי מחויבות הן ומותרות לראותה וז"נ מאד] ואידך תנא ל"ח לה"ט וס"ל דהאי וקנא רשות הוא ולא רמא רחמנא חיובא כלל על הבעל לקנא אותה וכיון דבידו לגרשה יעשה כמו שירצה וכנ"ל והיוצא לנו מזה דמאן דס"ל כב"ה מצי דריש לי' לקרא דוקנא את אשתו הן לרשות והן לחובה ורק דמאן דס"ל כב"ש אליבא דידי' הוא דקאמרינן בירושלמי הנ"ל דמוכרח הוא לפרש קרא לחובה משום דאין לו עצה אחרת וכנ"ל ומיושב שפיר קושית התוס' משה"ק אליבא דר"ע כיון דמקיל טפי מב"ה איך ס"ל וקנא חובה ולהנ"ל לק"מ מ בע"ה ודו"ק כי נכון הוא: פלג ז

ומעתה אחר שיישבנו בע"ה שיטת הירושלמי וקושית התוס' נבוא ליישב פסקי הרמב"ם שהבאנו לעיל בראשית דברינו עפי"מ שנבאר תחלה מה שנתקשינו בהאי סוגיא דריש סוטה ג' ע"ב האיך אפשר לומר דר"ל ואביי פליגי בפלוגתת תנאי אי קינוי צריך עדים ואם מותר לקנאות וכנ"ל

והנראה ברור בע"ה דעיקר פלוגתת הני אמוראי הוא דקיימא אליבא דהני תנאי דס"ל דוקנא הוא רשות דע"ז קאמר ר"ל דהני תנאי מפרשי לשון קינוי דכתיב בקרא דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים וכו' והיינו דגם עפ"י עצמו אסור לו לקנאות וכמ"ש בגמ' וכמו שנאמר טעמא דידי' בע"ה להלן בדברינו ואביי אמר דהני תנאי מפרשי לשון קינוי דכתיב בקרא דבר המטיל קנאה בינו לבינה וקאמר בגמ' דתרווייהו סבירא להו אליבא דהני תנאי דאסור לקנאות והיינו דזה ודאי דמאן דס"ל וקנא חובה ע"כ דלדידי' מותר לכתחילה לקנאות דהא משום מצוה נמי איכא בהא ורק אליבא דהני תנאי קיימי דאינהו ס"ל וקנא רשות והיינו דלא הטילה התורה חיובא על הבעל לקנאות אותה ורק דסדרא דדינא נקט ואזיל דאם קי נא לה וכו' והביאה אל הכהן וכו' לדידהו ס"ל להני אמוראי דאסור לכתחילה לקנאות משום שמטיל קנאה למר בינו לבינה ולמר בינו לבין אחרים והיינו דקאמר שם ומ"ד מיתר לקנאות מהו לשון קינוי וכו' לשון התראה היינו לר"ע דס"ל חובה דלדידי' ודאי דמותר גם לכתחילה וכנ"ל ויצא לנו מזה דלר"ל גם עפ"י עצמו ס"ל דאסור לכתחילה לקנאות ואפשר דס"ל כהני רבנן דקאמר לקמן ג' ע"א תנא דבי ר"י אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח וכו' מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה וכו' ר"א רוח טהרה ומסתברא כמ"ד רוח טהרה וכו' ור"ל אפשר דס"ל כהני רבנן דזהו רוח טומאה ולכן אסור לקנאות גם עפ"י עצמו ומ"ש אלמא קסבר קינוי עפ"י עצמו לאו דמהני להני תנאי דהא עדים בעינן רק דקאי על מ"ש לקמן אלמא קסברי דאסור לקנאות והיינו דגם עפ"י עצמו אסור ומשום שמטיל קנאה בינה לבין אחרים [ונוכל ג"כ לומר