לפלגות ראובן חלק ב ז

ולא על קללה אחרת עיין בח"א שם מ"ש משים שהיא הראשונה ושמעתי לפרש עפימ"ש בפ"ק דברכות (ד' ה') אלו הם יסורים של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה וביטול תפלה. וכיון דכתיב כאן ויהפוך ד"א לך את הקללה לברכה כי אהבך ד"א. וכיון שמדייק מקללה ולא קללות דכולם חזרו לקללות א"כ תיקשי האיך שייך כי אהבך ע"כ שנשאלו הב"כ וב"מ ואין כאן ביטול תורה ותפלה ושפיר הוי יסורים של אהבה. וז"נ אמנם לדידי חזי לי ליישב הכל בדרך אחרת בע"ה דהא זה ודאי טעמא בעי מ"ש כי אהבך ד"א על הקללה האחת שהפכה לברכה והא עדיין נשארו אינך קללות במקומן אשר ע"כ נלענ"ד לומר דאה"נ דהברכה הקיימת הזאת של ב"כ וב"מ שנשארה לנו לפליטה היא ברכה כוללת ומרפא בכנפי' גם ליתר הברכות שנתהפכו לקללות ולפי שגלוי וידוע לפני ממ"ה הקב"ה שעתידין ישראל לקלקל מעשיהן ואז לא יתהפכו כולן לקללות. וברצונו להיטיב אחריתן ולשום להם שארית בארץ הקדים להפוך את הקללה האחת הזאת של ב"כ וב"מ לברכה וכמ"ש שלא יפסקו מישראל לעולם ועל ידה הנה ישראל נושע בד' תשועת עולמים כי עי"ז לא יפסק הקשר והיחס אשר בין ישראל לאביהם שבשמים ועל כל צרה שלא תבוא עליהם הלא שם ייחד להם מקום לשפוך לפניו את תחנתם ולהעביר רוע הגזירה ואין זה כ"א בית אלקים אשר שם לשכנו ידרשוהו בהמצאו כבן המתחטא על אביו ועשה לו רצונו ולמה נמשלה תפילתן ש"צ לעתר מה עתר זה וכו' כך תפילתן ש"צ מהפכת מדותיו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות כמ"ש ביבמות ס"ד א'. ונרחיב מעט דברים בזה דהנה מצינו לשלמה שהתפלל בשעת חנוכת בידמ"ק ואמר הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי ופנית אל תפילת עבדך וגו' להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהי' שמי שם וגו' ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה וגו' בהנגף עמך ישראל וגו' בהעצר שמים וגו' רעב כי יהי' דבר כי יהי' וגו' כל תפלה כל תחנה וגו' ופרש כפיו אל הבית הזה ואתה תשמע השמים וגו' ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבב' וגו' וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו' ובא והתפלל אל הבית הזה ואתה תשמע השמים וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי וגו': וביארו המפרשים דזהו ההבדל שבין ישראל לעמים בענין התפלה כמ"ש התוס' בד"ה ד' ובכ"מ דבישראל שפיר דמי גם ע"מ שיחי' בני וכו' ומ"ש אל תהיו כעבדים וכו' ע"מ ל"פ היינו באוה"ע שתוהין על הראשונות עיי"ש כי האיש הישראלי המאמין בהשגחת ד' עליו השגחה פרטיית יודה לד' חסדו כעל כל תגמוליו עליו וכמ"ש בברכות (ס' ע"ב) חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. ומקבל בשמחה כל מה דעביד רחמנא כי מה לאדם לדעת דרכי ד' הישרים ועיניו הרואות אשר למחר ישמח מאשר נצטער היום כמ"ש בנדה (ל"א) מ"ד אודך ד' כי אנפת בי במה"כ מדבר בשני ב"א שיצאו לסחורה ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף לימים שמע שטבעה ספינתו ש"ח בים התחיל מודה ומשבח וכו'. וכמ"ש לפרש מ"ד ואני תפלתי לך ד' עת רצון בשעה שרוצה אני איזה דבר הנני מתפלל לד' שיתנו לי אבל אנכי הלא אין אתי יודע אם טוב וכשר הדבר הזה לפני רק אתה אלקים היודע כל מצפוני בבקשה ממך שברב חסדך תענני באמת ישעך. שתושיעני בחסדך אם כדאי לפני או לא היטיבה לי ברצונך ופי' ג"ר מ"ש בתהלים ס"ו לכו שמעו ואספרה כל י"א אשר עשה לנפשי וגו' און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד'. פירוש הוא און ועול מצידי אם אחשוב בלבי אשר לא ישמע ד' את תפלתי חלילה לי מלהרהר אחר מידותיו של הקב"ה אכן מאמין אני אמונת אומן אשר שמע אלקים והקשיב בקול תפלתי רק אם לפעמים אינו ממלא את תפלתי נכון לבי בטוח כי ג"ז לטובה הוא לפני וקמי שמיא גליא אשר יותר טוב הוא לפני כי לא יעשה רצוני הפעם וברך אברך את ד' גם בעד זה אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי כי חסדי ד' לא תמנו וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו. **(הג"ה. [ויתיישב עפי"ז משה"ק בעקרים מ"ד פ' כ"א וז"ל יקרה בענין התפלה ספק גדול והוא זה כי מי לנו גדול ממשה אדון כל הנביאים והוא התפלל לד' על כניסתו לארץ ולא נענה וכו' וא"כ יאמר האומר כי שוא עבוד אלקים ומה בצע כשנתחנן לפניו אחר שא"א לבטל הנגזר והתשובה בזה שהתפלה מועילה לפני גז"ד עכ"פ ואף לאחר גז"ד ג"כ תועיל אם אין עמו שבועה וכו' אבל גז"ד של משה הי' גז"ד שיש עמו שבועה שנשבע כמ"ש לכן לא תביאו וכו' לכן לשון שבועה הוא וכו' לפיכך לא הועילה התפלה של מרע"ה וזהו ההבדל שיש בין יחיד לציבור שהיחיד אין גזר דינו נקרע כשיש עמו שבועה ושל ציבור הוא נקרע ומתבטל ע"י התפלה עכ"ד. וזה יש לדחות עפימ"ש בטו"א ר"ה (י"ז ע"ב) ד"ה ל"ק דמלך דינו כציבור בזה והוכיח כן ממ"ש גבי חזקי' בפ"ק דברכות דא"ל הנביא כבר נגזר עליך גזירה וא"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו ש"א אל ימנע א"ע מן הרחמים ומסקנא הכי הוה שנקרע גז"ד והוסיפו לו ט"ו שנה הרי דלמ"ד כאן קודם גז"ד כאן לאחר גז"ד וס"ל דביחיד א"א לבטל אחר גז"ד אף שאין עמו שבועה מוכח מהא דחזקי' שע"כ מלך דינו כציבור וכמש"ש בטו"א שם עוד ללמוד מהא דאמר שלמה לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל הרי שקול מלך כציבור. ולמה שכתבנו י"ל בפשוטו שאלקים חשבה לטובה לפני מרע"ה שלא יכנס לא"י כדי שיביא עמו לע"ל גם את דור המדבר וכמ"ש במדרש לפרש האי קרא דכתיב כי שם חלקת מחוקק ספון משום ויתא ראשי עם ועמ"ש בזה באורך בפר"ד דרך הקודש דרוש ח' מילתא בטעמא. ומשה שהתפלל לפניו לבטל הגזירה לא ידע תחלה שזה תלוי בזה תדע שהרי אמרו במדרשות מובא בפר"ד שם א"ל הקב"ה למשה שתי שבועות נשבעתי וכו' לבטל שתיהן א"א אם תרצה מאבד אני את ישראל ותעבור את הירדן כיון ששמע משה כן אמר מאה כמשה ימותו ואל תאבד נפש אחת מישראל והסכים ע"ז בלב שלם והקב"ה שידע כ"ז מראש הלא ידע שכך יפה לו למשה משום חביבותי' לישראל אשר מסר נפשו עליהם ודטבא לי' עבד לי'. וז"ש ויתעבר ד' בי למענכם היינו לטובתכם. וכנ"ל ואי משום שכר המצות התלויות בארץ הלא כך א"ל הקב"ה למשה מעלה אני עליך כאילו עשיתם וכמ"ש בסוטה י"ד א' מן הקרא. נמצא שג"ז הי' לטובתו מה שלא נתקבלה תפלתו בזה ובדרושים הארכתי עוד ואכ"מ. ויש להמתיק עוד עפימ"ש חי"ל שכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' ע"ת א"ה)** וכיון שיודע הוא אשר אין זה טוב לפני לכן נמנע מלעשות לי רצונו