לפלגות ראובן חלק ב סו

משמת רבי בטלה עניה וי"ח לא תיתני ענוה דלמותר הוא דאיכא אנא דס"ל דמידת הענוה איננה תוספת קדישה ומעלה יתירה אצל האדם ואדרבא צריך שיהי' לו ג"כ מעט מן הגאוה וקטנה היא מיראת חטא עד שע"י ענוה באים לידי י"ח ויפה אמרת דבטלה י"ח הגדולה הימנה אבל ענוה לא בטלה לפי מאי דסבירא לן בגדרה ושיעורה [ואף גם זו"ז י"ל לדברינו כאן שאין זה מעלה יתירה רק העדר חסרון הגאוה שפיר שרי לאינש למימר שאין לו המום או החסרון הזה] אמנם רב נחמן בר יצחק לשיטתו דס"ל להדיא לא מינה ולא מקצתה וענוה לשיטתו מדה גדולה היא ורבת הערך ויראת חטא מביאה לידי ענוה שפיר א"ל לתנא לא תיתני י"ח דאיכא אנא דס"ל דענוה גדולה מאד ומודינא לך, דמשמת רבי בטלה ענוה אבל י"ח לא בטלה וגם אנכי אף אם הגעתי למידת י"ח [וכמו שמצינו ג"כ שהחזיק א"ע לי"ש כמ"ש בתענית כ"א ב' דקרי לעצמו מנה בן פרס עיי"ש ועיין שבת קנ"ו ב' דאימי' דרנב"י א"ל כסי רישיך היכא דתיהוי עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי ע"ש] בכ"ז ידעתי בנפשי שלא הגעתי למידת הענוה הגדולה הימנה כי רבה היא: פלג יא

היוצא לנו מדברינו כי שיטת רנב"י הוא שהגאוה אסורה בכ"ש ואשר ע"כ יאמר כי ענוה הוא תוס' קדושה ומעלה יתירה אצל האדם והלכה כמותו וכמ"ש ברמב"ם הנ"ל

והנה כבר ביארנו בע"ה שלהי כתובות מ"ש במתני' ריש גיטין דהמביא גט ממה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ דלרבה הטעם משום שא"ב לשמה ובגמ' שם ה' ע"א מבואר דמיירי אחר שלמדו וחיישינן משום שמא יחזור הדבר לקלקולו דגזרינן שמא ישכחו לפירש"י והביאנו שם בשם הפנ"י שהוכיח דע"כ גם לרבא הוי חיישינן לשמא יחזור הדבר לקלקולו אלא דלא ס"ל עיקר טעמא דלשמה ויעו"ש מה שכתבנו בטעמא דמילתא משום דאין מלמדין לאחרים ולעניננו נאמר כפשוטו עפימ"ש בעירובין נ"ד מ"ש וממדבר מתנה כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה [ושם פירשנו לפי מ"ש בנדרים נ"ה כמדבר שהוא מופקר לכל והיינו שמלמד לאחרים וכמש"ש ברש"י ותוס' עיי"ש] והיינו שמשפיל דעתו ומתנהג בענוה וכבר מבואר שם בנדרים ל"ח בתחלה הי' משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה הרי שאם נתנה לו במתנה מובטח, הוא שלא ישכח תלמודו וכמ"ש המפרשים בטעמא דמילתא משום דנותן בעין יפה נותן וההיפוך במי שמגיס דעתו שאז לא ניתנה לו התורה במתנה לכן בא לידי שכחה והיינו דאמרינן בפסחים ס"ו כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וז"ש אל יתהלל חכם בחכמתו כי באם מתהלל הוא בהחכמה אינה חכמתו וה"ט מאי דאמרינן בעירובין מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו וכו' ומענותנותן היתירה שהי' להם נתקיים תלמודן בידן לפי שלא שכחו מה שקבלו מרבותיהם וכמ"ש נמי כה"ג בסנהדרין צ"ג גבי דהע"ה וד' עמו מלמד שהלכה כמותו ופי' המפרשים עפימ"ש בסוטה ה' ח"א אתי דכא וח"א אני את דכא ומסתברא כמ"ד אני את דכא וכו' וגבי דוד נמי כיון דכתוב בי' וד' עמו והיינו משום שהי' ענותן וכמ"ד אני את דכא לכן מלמד שהלכה כמותו וכנ"ל גבי ב"ה וכיון דמסיימינן בשלהי סוטה דמשמת רבי בטלה ענוה וכמ"ש רנב"י לא תיתני י"ח דאיכא אנא והיינו דס"ל די"ח מביאה לידי ענוה ואף די"ח לא בטלה מ"מ ענוה בטלה ומשום דלשיטתי' בעינן ענוה יתירה ואף משהו מן הגאוה אסור וכן הלכה ומי יוכל למצוא כיו"ב וממילא שוב אין לך מי שיזכה שתנתן לו התורה במתנה ובא לידי שכחה וכנ"ל ושפיר חיישינן גם לאחר שלמדו שמא יחזור הדבר לקלקולו ולפיכך המביא גט ממה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ דלכו"ע ס"ל דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו ע"י שכחה וכמשנ"ת: פלג יב

אמנם לפי דברינו כאן עפ"י סוגיא דעירובין דמה שזוכה שהתורה תנתן לו במתנה בא לו ע"י הענוה י"ל נמי להיפוך דה"ט דרבא דלא ס"ל טעמא דלשמה משום דל"ח לשמא ישכחו וכמש"ש בחי' כתב סופר ע"מ גיטין עיי"ש בגיטין ד' ע"ב במ"ש רבה אית לי' דרבא ופירש"י אבל רבא ל"ל דרבה דכולם בקיאים ולכאורה פליגי רבה ורבא במציאות אמנם ביאר שם בחי' כ"ס דלאו במציאות פליגי אלא דס"ל לרבא כמו לרבה דעכשיו אחר שלמדו קאי דכולהו בקיאי בזמן המשנה רק דרבה ס"ל דגזרו אטו שמא יחזור הדבר לקלקולו ורבא ל"ח להאי גזירה ולומר עכשיו טעמא דקיום לחוד וקודם שלמדו משום לשמה ג"כ לא רצה לומר דא"כ קשיא לי' קושית הש"ס לקמן יכול נמי כפי' תוס' דיש רבותא יותר לרבה דמהני קיום לחוד אחר שלמדו וצ"ל יכול צ"ל משום שמא יחזור הדבר לקלקולו וזה לא ס"ל לרבא כיון דעכשיו כולם בקיאין ל"ג כ"כ לכך הוצרך רבא לומר דמעיקרא לא הי' הטעם רק משום קיום לחוד עיי"ש וז"נ מאוד

ולדברינו הנה שפיר י"ל דהיינו טעמא דל"ח רבא לשמא ישכחו משום דלדידי' דל"ב ענוה יתירה הא שפיר י"ל דענוה לא בטלה גם משמת רבי וכמו שביארנו מ"ש רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא דהיינו דלפי שיטתו במידת הענוה לא בטלה כלל ולשיטתם אזלי נמי במאי דס"ל לרבא ולרב יוסף בקידושין ל"ב דרב שמחל על כבודו כבודו מחול וכמש"ש דלעולם תורה דילי' היא [ונפרש לפי"ז מ"ש רבא בע"ז י"ט בתחלה נקראת תורת ד' ולבסוף תורתו דהיינו קודם שמברך בה"ת ולאחר שמברך וכמ"ש בצל"ח שלהי ברכות ועיין בדברינו שלהי כתובות ודו"ק] וכיון שכן גם אנחנו זוכים התורה במתנה ושוב אין לחוש לשכחה ולכן לדידי' ע"כ הטעם מ"ש המביא גט ממה"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ הוא רק משום קיום לחוד

ומה נחמד הוא ליישב עפי"ז משה"ק בפני יהושע שם בגיטין ה' במש"ש תסתיים דריב"ל הוא דקאמר לפי שא"ב לשמה הא מצינן למימר דס"ל טעמא דרבא ורבא גופי' מודה דקודם שלמדו צריך נמי לומר בפ"נ ובפ"נ משום לשמה אלא דל"ח להאי גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אחר שלמדו ולהנ"ל יש לומר דהיינו דפשיטא לי' להש"ס דריב"ל חייש לשמא ישכחו ויחזור הדבר לקלקולו וכמש"ש ופליגא דריב"ל דס"ל בע"ז ך' דענוה גדולה מכולן וכמש"ש ופליג דריב"ל דאריב"ל ענוה גדולה מכולן וכו' ודאי דלשיטתי' כבר בטלה ענוה כמוה בדורות האחרונים ושפיר יש לחוש לשמא יחזור הדבר לקלקולו שיבאו לידי שכחת התורה וכנ"ל וא"ש הכל בע"ה: