לפלגות ראובן חלק ב סה

אזהרה לגסי הרוח מנין רבא אמר זעירי מהכא שמעו והאזינו אל תגבהו רנב"י אמר מהכא ורם לבבך ושכחת וכתיב השמר לך פן תשכח וכו' והיינו דרבא לשיטתו דלא קאסר גאוה רק במדה מרובה יליף מקרא דלא תגבהו אבל רנב"י לשיטתו קיליף מקרא ורם לבבך ושכחת וכתיב השמר לך פן תשכח דהיינו שצריך לשמור א"ע מאוד שלא ירום לבבו פן יבוא עי"ז לשכחת ד': פלג ח

ומעתה הנה נשוב למה שהזכרנו בראשית דברינו שיטת החולקים בביאור מילת הענוה די"ל דהני אמוראי הוא דפליגי בזה דרבא דסבירא לי' בשמתא דאית בי' ובשמתא דלית בי' ס"ל דענין ענוה הוא הדרך הממוצע בין גאוה לשפלות הרוח וכמ"ש הרמב"ם והיינו דהגאוה הוא חסרון וצריך שירחיק ממנו החסרון וכמ"ש במגילה כ"ט למה תרצדון הרים גבנונים כו' כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני כו' אמר רב אשי ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא ומי שאינו בעל גאוה אף אם הולך בדרך הממוצע זה שמו נקרא לו עניו רק מי שזוכה למעלה יתירה הוא נקרא בשם שפל רוח וכנ"ל אבל אינה דרך סלולה לפני ת"ח לשיטת רבא ולפי השקפתו ואדרבא הדרך הישרה שיבור לו הת"ח היא שיהי' לו ג"כ מעט מן הגאוה וכמ"ש בשמתא מאן דלית בי' ולאו כל מותא סביל שפלות יתירה שעלולה להזיק לשיטתו ואחד הי' משה רבינו ע"ה שנשתבח בהפלגתו במידה הזאת אבל אין זה שוה לכל נפש לפי דעת רבא וכנ"ל ומ"ש ר' לויטס מאוד מאוד הוי שפל רוח הנה זהו למי שאינו ת"ח שאין לו במה להתגאות וכמ"ש בפר"ד ד' י"ד ע"ש לא כן ס"ל לרנב"י דקאמר לא מינה ולא מקצתה וצריך האדם שירחיק ממנו מידת הגאוה לגמרי לדידי' נראה דאין לפרש מידת הענוה שאינה רק הסרת חסרון הגאוה לחוד שהרי צריך שיחזיק בה עד הקץ האחרון וע"כ דמפרש שהוא מעלה יתירה ותוספת קדושה אצל האדם וכמ"ש ביין לבנון הנ"ל: פלג ט

ומעתה נבוא לדקמן מאי דפליגי רב יוסף ורנב"י שלהי סוטה הנ"ל וכאו"א אזיל לשיטתו דהנה מצינו בע"ז שם בברייתא דר' פנחס בן יאיר דענוה מביאה לידי יראת חטא ושם בתוס' וכן ברי"ף ובר"ן וברא"ש הגירסא היפוך די"ח מביאה לידי ענוה עיי"ש [אלא שמש"ש התוס' שהירושלמי ושלמי אתיא כריב"ל דענוה גדולה מכולן צ"ע דבירושלמי שלפנינו מבואר להיפוך] ולדברינו י"ל דזה תלי בפלוגתת הני אמוראי דלהאי מ"ד דס"ל דמעלה יתירה היא הענוה נאמנה מאוד גירסת הראשונים ז"ל הנ"ל דאדרבא ענוה גדולה מי"ח ומי שיש לו י"ח זוכה למידת הענוה הא מיהת למ"ד דענוה אינה מעלה יתירה רק העדר חסרון הגאוה שפיר אמרינן דענוה היא המביאה לידי י"ח דעדיפא מינה [ויש לשלב עפי"ז סוף התורה לתחלתה אי נימא דענוה מביאה לידי י"ח וא"כ ענוה גדולה שמצינו גבי מרע"ה היא המביאה לידי מורא גדול וכבר הבאנו מ"ש במדרש שוח"ט גדולה מידת הענוה שאפילו בהקב"ה נאמרה וקאמר שם דמה"ט הוא דכתיב בראשית ברא אלקים ומזכיר מעשיו תחלה ואח"כ את שמו וי"ל דזהו פירושא דקרא מ"ש בישעי' ס"ו ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאום ד' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח עיין פר"ד ד' י"ד מ"ש בזה ועפ"י המדרש הנ"ל י"ל כפשוטו דהיינו דקאמר עיניכם הרואות כי אחר אשר כל אלה ידי עשתה ויהי' כל אלה אח"כ הזכרתי את שמי נאום ד' ולמדתי אתכם בזה יקרת מידת הענוה ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' הרי לפנינו שהתורה תלמדנו בראשיתה לחבב מידת הענוה וללכת בדרכי ד' ושפיר י"ל דהיינו דקאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כ"י וכמ"ש המפרשים דהיינו שלמד דעת את העם והכניס בלבותם מידת היראה וזכה לזה משום שהי' עניו מאד ולמד לחבבה כ"כ משום בראשית ברא אלקים וגו' דמזה מוכח שגדולה היא מידת הענוה בעיני ד' וכנ"ל ודו"ק: פלג י

והנה נראה להוכיח דשיטת רב יוסף הוא כשיטת רבא דת"ח ע"כ צריך שיהי' לו מעט מן הגאוה וכמו שנאמר דהנה מצינו לרב יוסף דאמר שם בסוטה ה' לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני [עיין מפרשים מה שפירשו בזה מ"ש בתהלים ם אשא עיני על ההרים איך שבגאותן לא נעשה רצונם ומזה אדע כי רק מאין אם אשפיל א"ע כאפס וכאין אז יבוא עזרי ודו"ק] והניח כל אלנות טובות והשרה שכינתו בסנה והיינו דרב יוסף ס"ל כרבא שטוב לו לאדם שיהי' לו מעט מן הגאוה וילמד מדעת קונו שהרי לא השרה שכינתו בעמק ובבקעה ודוקא על הר אבל הר קטן ונמוך כמו סיני [וכמ"ש המפרשים ללמוד מכאן השיעור שאמרו שם בסוטה שת"ח צריך שיהי' לו שמינית שבשמינית דזה ג"כ אנו למידין מהר סיני עפימ"ש במגילה כ"ט ובמ"ר ויחי שהי' הרים רצים ומדיינים אלו עם אלו עלי תורה ניתנת וכו' תבור בא מבית אלים וכו' ההר חמד אלקים לשבתו והר תבור הוי ארבע פרסי כמ"ש בב"ב ע"ג והר סיני הוא הר המורי' כמ"ש בתענית ט"ו ע"א והר המורי' שהוא הר הבית מחזיק ת"ק אמה כמ"ש במידות פ"ב מ"א והר תבור הלא מחזיק ס"ד פעמים יותר מזה שהרי הוא ד' פרסה ופרסה הוא ד' מילין ומיל והוא תחום שבת אלפים אמה הרי ל"ב אלף אמה והוא ס"ד פעמים ת"ק אמה ולמדו מזה שיעור הגאוה שצריך להיות לת"ח חלק ס"ד דהוא שמינית שבשמינית וזה נכון מאוד. וי"ל עוד עפי"ז מ"ש בשבת קמ"ו ע"א ישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן והיינו שמשם למדו מידת הענוה ונעקר מהם הגאוה שהוא עיקר היצה"ר שנקרא אל זר בגופו של אדם שבת ד' ק"ה ע"ב עיי"ש וזהו ג"כ מ"ש המגיד אלו קרבנו לפני ה"ס אף שלא נתן לנו את התורה דיינו ודו"ק כי קצרתי]

וכן מ"ש הראי' השני' ממה שהשרה שכינתו על הסנה הוא ג"כ כנ"ל דס"ל דנצרך הוא מעט מן הגאוה שהרי גם הסנה אילן הוא וכמ"ש במ"ר שמות פ"ב ד"א מה הסנה עושה קוצין ועושה וורדין כך ישראל יש להן צדיקים ורשעים עוד שם כל האילנות יש מהן עושה עלה אחת ויש מהן שתים או שלש הדס עושה שלש כו' אבל הסנה יש לו ה' עלין וכו' הרי גם מכאן מוכח שצריך שיגביה א"ע מעט ולא שישפיל א"ע לגמרי [ומאי דלא סגי בראי' ראשונה דהר סיני לחודא ע' עין יעקב מ"ש בז דברים נכונים]

ולפי"ז י"ל דהיינו דקאמר רב יוסף לתנא דתנא לי'