לפלגות ראובן חלק ב סד

למה בעי צירוף הא גם בלא צירוף אפשר שיתחייב משום שתתטמא התרומה ויתחייב באכילתה ע"ש שנשאר בקושיא עוד הקשה שם לעיל מזה על רש"י דעיקר האיבעיא הוא מה שיטמא אח"כ אחרים א"כ למה נקט תרומה כלל דמאי נ"מ בין חולין ותרומה לענין זה ע"ש והאמת יורה דרכו כמ"ש המל"מ פח"י משבת ליישב ד' הרמב"ם שם הכ"ז שלא הזכיר אוכלי תרומה כלל רק אוכלין סתם וכתב דלהרמב"ם לשיטתו דס"ל דגם פחות מכביצה מק"ט מה"ת ע"כ מוכח דלא גרס תרומה כלל בהאי איבעיא ע"ש וא"כ אף אנו נאמר כן אליבא דרש"י שגם בפירש"י שם לא נזכר תרומה כלל יעו"ש וא"ש הכל אף גם אליבא דהתוס' נראה שלכן לא כתבו לתרץ קושיתם בענין כזית הא ח"ש אסור מה"ת ולא תירצו דמיירי מדין טומאת התרומה שעובר משום מ"ת ובזה ל"ש דין ח"ש ע"כ דס"ל ג"כ כדברינו בע"ה דעל איסור דמ"ת ל"ב כזית כלל מדינא משום דלא כתיב בי' לשון אכילה וכנ"ל ודו"ק וי"ל עוד בזה וקצרתי וע' בחוברת תומ"צ ש"ט חו"ד סי' ז' מה שנדפס בשמי שם בענין זה: פלג ו

ונשוב לדברינו דאי נימא דבכה"ג ל"ש לאיסור ח"ש מה"ת שפיר יש לקיים דברי הלחם משנה הנ"ל לכאורה. אמנם עדיין תיקשי דא"כ כיון דילפינן זה מקרא מריבויא דכל ולאו מדין ח"ש אתינן עלה א"כ למה לא ילקה ג"כ ואף אם נדחוק ונאמר דהתורה רבתה כאן דגם בזה ח"ש אסור כדין כל האיסורים דא"ח עליהם מלקות אכתי תיקשי משה"ק במעה"ח שם דכיון דהר"מ סבר דאין קומץ פחות מב' זיתים א"כ דילמא כל אתי רק לרבות חצי קומץ וכי כל לרבות עירובו ואכתי חצי זית מנלן וכן מ"ש במעה"ח ליישב דברי הר"מ ז"ל דפסק כזעירי דס"ל ע"כ כרבא ודריש מקצתו היינו חצי קומץ ועירובו הוא היתר מצטרף לאיסור ומשום דבעי כזית ואזיל לשיטתו דגם בחמץ פסק כר"א כמ"ש הטור סי' תמ"ב ומ"ש הרמב"ם כל שהוא כונתו איסור כ"ש אבל מ"מ בעינן שיהי' עוד היתר משלים לכזית וזה א"צ לפרש משום שסמך עמ"ש בה"ב עיי"ש

והנה גם דבריו אינם מספיקים אף כי כבר קדמו בזה ג"כ בלח"מ פ"א מה' חומ"ץ ה"ו עיי"ש דלשון הר"מ ז"ל לא משמע כן לומר כ"ש איסור ועוד יצטרך לצירוף ההיתר ובע"ה יישבתי דברי הרמב"ם במק"א בדרך ישר ונכון אכ"מ ויבואר בע"ה שלהי נדה רק לעניננו נאמר כי היטיב אשר דיבר בזה רבינו הכ"מ ז"ל דדעת הרמב"ם כאן הוא לחלק דרק בתערובות בעינן כזית אבל בפ"ע גם בכ"ש עובר בלאו עיי"ש והיינו דבאמת פסק הרמב"ם כוותי' דאביי וכ"כ גם בצל"ח פסחים מ"ד בשיטת אביי ומדמי לה למ"ש התוס' בע"ז ס"ח במ"ש ר"ש כ"ש למכות דז"א רק בבעין אבל לא בתערובות עיי"ש וכ"כ גם בשעה"מ ה' חו"מ פ"א ה"ו ע"ש שהאריך בזה והרבה יש לפלפל בדבריו וקצרתי גם משה"ק שם על התוס' ע"ז הנ"ל מסוגיא דשבועות כ"א ונשאר בצ"ע הנה כבר נודע בשערים מש"כ האחרונים לתרץ זאת ע' נוב"י מ"ק יו"ד סי' צ"א ובשו"ת אבני מילואים סי' י"ג ואכמ"ל

היוצא לנו מזה כי אביי ורבא ע"כ פליגי בהאי דינא דלרבא א"ת על כ"ש גם בעין שלא כדברי הר"מ בזה. ושהרמב"ם דפסק כאן דחייב גם בכ"ש ע"כ דלא כרבא הוא וכמשנ"ת

וי"ל עוד שמה"ט פסק כאביי משום דר' יוחנן קיימא בשיטתי' וכמ"ש בתוס' מנחות כ"ו ע"ב ד"ה אין ואף ששם במנחות נ"ח ד"ה אביי כתבו דאפשר דסבירא לי' לר"י כרבא עיי"ש מ"מ הא כבר כתבו האחרונים שם להוכיח דע"כ כאביי ס"ל וכן כתב בשעה"מ שם ומיישב בזה קושית מהרש"א פסחים מ"ה ע"א תוד"ה משום תימה לרשב"א אמאי ל"ק נזיר וחמץ דר"ע דריש כל והקשה המהרש"א א"כ דדריש כל אמאי לא נקט נמי בל תקטירו רי עיי"ש וכתב בשעה"מ דהרשב"א סבירא לי' כמ"ש התוס' במנחות כ"ו דר"י דס"ל פעמים ואפי' פעמי פעמים ס"ל כאביי דאפי' אח"ש מתחייב גבי שאור וזה מוכח עיי"ש והרבה יש להאריך עוד בזה וקצרתי: פלג ז

והנה הרא"ה בחינוך מ' קי"ז כתב מה ששמע בטעם איסור הקרבת שאור ע"ג המזבח דהוא משום שהשאור מגביה עצמו עיי"ש והיינו להרחיק מידת הגאוה ומעתה אף אנו נאמר בטעם איסור הדבש דהוא להרחיק מידת החנופה שחונף א"ח בדברים מתוקים ושנואה היא לפני המקום ושתי המדות הרעות האלה מצינו כי משולבות הנה אשה אל אחותה וכמ"ש בסנהדרין כ"ד א' על מ"ש בזכרי' ואשא עיני והנה שתי נשים יוצאות וגו' אמר ר' יוחנן משום רשב"י זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל ועיי"ש במהרש"א דבאמת הפכיים הם כי החונף אינו מתגאה והמתגאה אינו חונף ואשר ע"כ מאן דיהיר אפי' אאינשי ביתי' לא מתקבל והחונף אהוב הוא ל"כ בשמים ממעל מידת הגאוה מצינו בו יתברך ד' מלך גאות לבש ולא לפניו חנף יבוא וראה אלו שתי המידות הרעות מתחברות בין השמים ובין הארץ כי מידת החנופה אין לה מקום בשמים והגאוה אין לה מקום בארץ וע"כ אנה מקום מוליכות וכו' עיי"ש וזה נחמד

א"כ איפוא י"ל דה"ט שאסרה תורה שאור ודבש להרחיק שתי אלה המידות הרעות ביותר חנופה וגסות הרוח ור' יוחנן לשיטתי' דס"ל בשאור ודבש דאף בכ"ש עובר וכמשנ"ת אמר בסוטה ד' ע"ב כל אדם שי"ב גסות הרוח כאילו עובד ע"ז וכאילו כפר בעיקר דבאיסור ע"ז מצינו דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אשר מה"ט אמרו בע"ז ע"ג ע"ב במש"ש ר"י ור"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ ושם בשלמא יי"נ משום חומרא דע"ז ומבואר שם ברמב"ם בפי' המשנה דהוא משום האי קרא דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עיי"ש ל"כ לרבא דס"ל גבי שאור ודבש דדוקא כזית אסרה תורה ואין הקטרה פחותה מכזית לכן לשיטתי' שפיר קאמר שם ובסוטה ה' ע"א בשמתא דאית בי' ובשמתא דלית בי' דמעט מן הגאוה אינו מזיק ואינו אסור

ומה נחמד ונעים מעתה פלוגתתם שם בעירובין נ"ה ע"א דרבא לשיטתי' דריש קרא דלא בשמים היא לא תמצא במי שמגביה דעתו עליו כשמים היינו למי שמתגאה יותר מדאי אבל מעט מן הגאוה לשיטתי' שפיר דמי ונאה הוא אבל ר' יוחנן לשיטתי' דס"ל דגם כ"ש אסור קדריש לא בשמים היא לא תמצא בגסי הרוח וכלל כלל לא וכנ"ל והרמב"ם לשיטתו לפי משנ"ת דפסק כאביי דשאור ודבש אסורין בכ"ש ומשום דר' יוחנן קאי כוותי וכנ"ל לכן פסק גם בהא דגסות הרוח דלא מינה ולא מקצתה וכמ"ש בפ"ב מה' דיעות ה"ג עיי"ש וא"ש

והנה רנב"י שם בסוטה דפליג ואמר לא מינה ולא מקצתה ע"כ דס"ל כר"י ואפשר לומר דהיינו מש"ש בסוטה