לפלגות ראובן חלק ב סב

האדם שיש לו מידת הענוה הי' הוא עניו מאוד ודאי דזהו הבחינה היותר גדולה מכולם: פלג ג

אמנם הנראה בזה דפלוגתתם בביאור מילת ענוה תלוי' בפלוגתת אמוראי הנ"ל דפליגי בשיעור כמותה ומידתה

ונקדים לבאר מה שמצינו לחז"ל בעירובין נ"ה ע"א רבא אמר לא בשמים היא לא תמצא במי שמגביה דעתו עלי' כשמים וכו' ר' יוחנן אמר לא בשמים היא לא תמצא בגסי רוח וכו' ולכאורה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל ומלשון ר' יוחנן אמר וכו' משמע דפליגי אמנם באמת נראה דפליגי ורבא ור"י לשיטתם אזלי וכמו שנאמר בע"ה

דהנה מצינו דפליגי אמוראי בסוטה ה' במידת הענוה דרבא ס"ל דצריך שיהי' לו מעט מן הגאוה ורנב"י ס"ל לא מינה ולא מקצתה מי זוטר מאי דכתיב בי' תועבת ד' כל גבה לב והנה כתבו המפרשים ז"ל לבאר פלוגתתם בזה עפי"מ שמצינו פלוגתא דתנאי במקום דכתיב כל אי כולו משמע או מקצתו וכמ"ש בבכורות ד' ג' בפלוגתת ר"י ורבנן דכל בכור ובסנהדרין ע"ח גבי כל נפש ובפסחים ס"א גבי כל ערל עיי"ש [ועיין טו"א חגיגה י"א במש"ש את כל בשרו מים שכל גופו עולין בהם שהקשה לר"י דאמר בכור כולו משמע וכל לכל דהו אתא ה"נ נימא בשרו כל בשרו משמע כתב רחמנא כל דאפילו כל דהוא סגי ול"ב מים שכל גופו עולה בהן עיי"ש מ"ש בזה וסבור הייתי לומר דרק היכא דכתיב כל לחוד איכא מ"ד דס"ל כל לרבות כל דהוא אתי אבל במקום דכתיב את כל כו"ע ס"ל דכולו משמע וטעמא רבה איכא בהא דהא להאי מ"ד דס"ל כל מקצת משמע א"כ כל ריבויא הוא ואתין וגמין הא ג"כ ריבויין הן והוי ריבוי אחר ריבוי ולמעט אתי דוקא כולו ולא מקצתו וכמו שכתבנו ג"כ שלהי הוריות דר"י ע"כ דריש אתים ע"ש וכ"מ ביומא ד' מ"ח ע"א דאמר רב יהודה המקבל צריך שיקבל את כל דמו של פר שנאמר ואת כל דם הפר ישפוך כו' וכן שם נ' ע"א דרשינן והוציא את כל הפר שיוציא את כולו אכן עי' מנחות י"א ע"ב ור' יהודה סבר כל ואפילו חד קורט את לרבות קורט אחר ול"א דכולו משמע וכן ס"ל לר"ש שם דאת כל כ"ד משמע אמנם י"ל עפימ"ש התוס' שם וכן בחולין פ"ח במה שמצינו שם לר"י דדריש בלבונה ובכור דכולי' משמע ובחולין שם ס"ל דדמו מקצת דמו משמע ותי' בשם ר"ת ז"ל דאין הכי נמי דדם כל דם משמע כתב רחמנא דמו דאפי' מקצת דמו יעו"ש. ולפי"ז י"ל גם לר"ש כן דרק התם ס"ל דלבונה כולה משמע וכל משמע כל דהו. אבל כאן גבי טבילה דכתיב כל בשרו. דאי הוי כתיב בשר הוי משמע כל בשר ומדכתיב בשרו הא ס"ל דמקצת בשר משמע א"כ ע"כ כל בשרו משמע דוקא כולו. ומכל הני מקומות דפליגי תנאי בזה אכתי לא מצינו למ"ד דהיכא דכתיב בו' יאמר דכל כל דהו משמע. וכאן דכתיב כל בשרו ודאי דכולו משמע ועיין שבת קל"ז א' במש"ש ר' יהודה דאנדרוגינוס זכר הוא ומילתו דוחה את השבת ושם לא לכל אר"י אנדרוגינוס זכר הוא וכו' ומ"ש מילה משום דכתיב המול לכם כל זכר משמע נמי דר"י לשיטתי' אזיל במ"ש בבכור דכל כל דהו משמע וי"ל עוד בזה וקצרתי] וכאן נמי דכתיב תועבת ד' כל גבה לב י"ל דגאוה כולה אסרה רחמנא אבל מקצת גאוה מותר ורנב"י ס"ל דדרשינן אפילו כל דהו גאוה אסור דכל מקצת משמע ופירשו בזה נמי מ"ש שלהי מ' הוריות גבי הא דאמר רשב"ג לא בעי למיהוי היכירא בין דילי לדידהו ותיקן הא מתניתא אמר ר"מ לר"נ נימא לי' גלי עוקצים דלית לי' וכיון דלא גמר נימא לי' מי ימלל גבורות ד' וגו' מי שיכול להשמיע כל תהלתו וכו' והיינו דעד האידנא איפשר לומר דס"ל כל מקצת משמע וגם אם אינו בקי בכה"ת כולה יכול ג"כ להיות נשיא וימלל גבורות ד' רק אחר שתיקן היכירא ויש לו התנשאות וע"כ דדריש הא דכתיב תועבת ד' כל גבה לב דהיינו כולו משמע ומקצת גאוה צריך להיות לת"ח א"כ שפיר אמרו דכיון דלא גמיר עוקצין ניעבר לי' דבעינן נמי לפי"ז שיהי' יכול להשמיע כל תהלתו וכמ"ש ג"כ ברמב"ם פ"ד מה' סנהדרין ה"ח דאף המוסמך לדבר אחד בעינן שיהי' ראוי לכל הדברים עיי"ש ובקצוה"ח סי' ז' ס"ק א' וקצרתי

אמנם עיין תוס' בכורות ג' ע"א שם ובמנחות י"א ב' דאין לדמות בזה דרשות חכמים זו לזו אשר ע"כ הנלענ"ד לבאר פלוגתת הני אמוראי עפ"י דרך דרוש דאזלי לשיטתם במאי דפליגי בהלכה וכמו שנבאר בע"ה: פלג ד

הנה מצינו במנחות נ"ח ע"ב דפליגי אביי ורבא לענין הקרבת שאור ודבש ע"ג המזבח דאביי ס"ל דיש הקטרה לפחות מכזית ג"כ וחייב ורבא ס"ל דאין הקטרה פחותה מכזית ואין קומץ פחות מב' זיתים עיי"ש ושם כ"ו ע"ב והנה תמהו כולם על הרמב"ם ז"ל שבפ"ה מה' אי"מ ה"א פסק דשאור ודבש איסורן בכ"ש וזהו לכאורה כאביי ונתקשו שפסק כאביי נגד רבא וביותר הקשו המפרשים מה שלכאורה סותר ד"ע ששם בה"ב פסק דאם נתערב מהם בקטורת א"ח בפחות מכזית וזה פלא ומש"ש בכ"מ דס"ל להרמב"ם דרבא ל"פ כלל על אביי ומודה רבא לאביי דלוקין על כ"ש רק מוסיף הוא דגם בחצי קומץ חייב עיי"ש בלחם משנה שהשיג עליו דבמנחות נ"ח שם אמרינן בהדיא במאי קמיפלגי. גם זו"ז תמוה דכיון דלאביי גם בחצי כזית חייב כ"ש דמחייב בחצי קומץ ובלח"מ פי"ג מה' מעה"ק כתב לתרץ דהרמב"ם ס"ל כרבא דמרבה כזית למלקות ומ"ש הרמב"ם דאסורים בכ"ש היינו לאיסורא בעלמא ומדין ח"ש דאסור מה"ת בכל האיסורין אבל ללקות אינו לוקה עד דאיכא כזית עיי"ש אמנם במעה"ח מצוה זו דחה דבריו דא"כ ל"ל קרא להכי הרי בכל איסורין דלא כתיב בהו כל נמי הדין כן

הן אמת דזה הי' אפשר לתרץ בפשיטות עפימ"ש השאג"א סי' פ"א לדון דבב"י ליכא דין ח"ש דל"ש זה רק באיסורי אכילה משום דאח"כ מצטרף למפרע כשמשלים השיעור בכדי א"פ אבל בשאר איסורים דל"ש זה לית בהו דין ח"ש וע' ח"צ סי' פ"ו ובמל"מ פח"י מה' שבת דאתי עלה מטעמא אחרינא לומר דבשארי איסורים ליתא לדין ח"ש ולפי"ז ודאי יש לומר דכאן לענין הקטרה בעינן קרא לרבות ח"ש דל"ד לאיסורי אכילה וכנ"ל אמנם עיין צל"ח ברכות מ"א א' שמסתפק בזה ומדברי הרמב"ם יש להוכיח דגם בכה"ג שייך דין ח"ש שהרי בפח"י מה' פסוהמ"ק ה"י כתב דהאוכל כזית נותר מבשר קדשים חייב ושם ה"ט כתב אסור להותיר ולא הזכיר שיעור כזית וע"כ היינו טעמא משום דליכא מלקות במותיר לכן לא הזכיר כזית דהא גם ח"ש אסור מה"ת [וע' תפא"י ריש שבת מש"כ לי: קושית האחרונים לענין דיהי' אסור מה"ת לטלטל פחות מד"א וכו' משום ח"ש וכתב שם דהוא משום דל"ח לאילמיר