לפלגות ראובן חלק ב סא

ס"ל כר"י דפרשה נשנית בשביל דבר שנתחדש בה ומשו"ה הוא דס"ל דקברי עכו"ם א"מ ולעולם בהם תעבודו רשות ומשכחת לה גיורת קטנה מה"ת כמ"ש בהג"ה ע"כ דס"ל ג"כ וקנא, את אשתו רשות דחדא באידך תליא כמש"ש בריש סוטה ולאחר שבארנו דר"נ דהוא ר"מ ע"כ ס"ל ג"כ בזה כרשב"י ס"ל נמי דקינוי רשות הוא היינו דתנא תנא המקנא לאשתו דיעבד אין לכתחילה לא וכמו שביארנו בשלהי גיטין בע"ה דע"כ הוא משום דס"ל להאי תנא דמתניתן דקינוי רשות דלמ"ד חובה מותר גם לכתחילה ומצוה נמי איכא בהא עיי"ש באורך והא א"ש לפי משנ"ת מהא דשלהי נזיר דע"כ ס"ל כן לר"נ וקיי"ל כוותי' ודו"ק כי נכון הוא בע"ה: חילוקא דרבנן ע"מ סוטה והתחלה למ' גיטין: פלג א

תמן תנינן שלהי סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ובגמ' שם א"ל רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא א"ל רנב"י לתנא לא תיתני י"ח דאיכא אנא

והנה ראיתי בס' לב"י שהקשה לדעת הפוסקים דס"ל דסומא פטור מן המצות ומשמע דכן ס"ל לרב יוסף בב"ק פ"ז מדאמר מ"ד אין הלכה כר"י וכו' א"כ מאי מתפאר רב יוסף בענותנותו הלא אינו מצווה ועושה אינו גדול כ"כ כמצווה ושפיר י"ל דהברייתא דתני משמת רבי בטלה ענוה מיירי במצווים דומיא דרבי והוקל לרב יוסף להיות עניו באשר איננו מצווה עיי"ש

ולדידי הא לא קשיא לפי המבואר בר"ן פ"ק דקדושין סוגיא דכיבוד בשם אגדה דרב יוסף פתוח ונסתמא הוי עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דברי רב יוסף כאן קודם שנסתמא [ובמק"א העירותי במש"כ האחרונים לפלפל בהאי דינא דסומא למ"ד דפטור מן המצות אם פטור גם ממצות ל"ת או לא ע' נוב"י מ"ת יו"ד סי' קנ"ב ובטו"א מגילה כ"ד ובשו"ת הגרעק"א סי' קס"ט ולכאורה יש להוכיח דחייב ממ"ש רב יוסף בפסחים ק"ז אדור ברבים כו' וע"כ משמע דחל עליו איסור נדר דאי לזרוזי בעלמא כמ"ש בנדרים ח' א"כ למה דייק אדור ברבים דוקא ולדידי' שוין הן לכל נדר כיון דל"צ הפרה וע' תוס' שם. ורק לד' הר"ן י"ל דגם זה מיירי מקודם שנסתמא וע' פ"ת יו"ד סי' ר"מ ס"ז ובנ"צ שם שהקשה על מ"ש בקידושין דרב יוסף הוי קאים מקמי אימי' הא סומא פטור עיי"ש ולהנ"ל ניחא גם זה וקצרתי] אלא אי אי קשיא הא קשיא מה שנתקשו המפרשים ז"ל על ר"י איך התפאר בעצמו שהוא עניו ואין זה מגדר עניוות וכן על רנב"י ששיבח א"ע בי"ח ובמהרש"א כתב דהוא בכדי שלא יהא שונה הברייתא בטעות אמרו כן דלא בטלה וזה דוחק עוד הקשו המפרשים במ"ש משמת רבי בטלה ענוה וי"ח והא תניא בע"ז ד' כ' ע"ב דענוה מביאה לידי יראת חטא וכיון דענוה קטנה מי"ח הל"ל רק דמשמת רבי בטלה ענוה שהיא הקטנה ואנן ידעינן מכ"ש שבטלה י"ח שהיא הגדולה וכן תיקשי ג"כ להיפוך על רנב"י דקאמר לא תיתני י"ח דאיכא אנא מכ"ש דענוה לא בטלה דהא קטנה היא מי"ח וא"כ הו"ל לא תיתני ענוה וי"ח ע' עץ יוסף על ע"ז מ"ש בזה: פלג ב

ולענ"ד בע"ה דברים נכבדים כיוונו בזה הני אמוראי כאן וכאו"א לשיטתו אזיל במק"א כאשר יבואר רק בטרם נבוא להבין דברי חכמים וחידותם עלינו להקדים עוד מה שמצינו דפליגי המפרשים בביאור מילת ענוה דהנה ז"ל הרמב"ם בפי' המשנה אבות פ"ד מ"ד במש"ש מאוד מאוד הוי שפל רוח וז"ל שהענוה היא ממעלות המידות והיא ממוצעת בין הגאוה ושפלות הרוח וכו' וכבר ביארנו שהאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים כו' אבל במידה הזאת לבדה כו' רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל השפלות הרוח לגמרי עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאוה כלל וכו' והביא שם מאמר חז"ל בגנות הגאוה וגסות הרוח ובסוף דבריו הביא מ"ש רבא בסוטה ה' בשמתא מאן דאית בי' ובשמתא מאן דלית בי' ר"ל שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי מפני שאינו מן המעלות וכו' וזה הי' דעת רבא בענוה אבל רב נחמן פסק ואמר שאין ראוי שיהי' להאדם ממנה ר"ל מן הגאוה לא חלק גדול ולא חלק קטן וכו' אמר רנב"י לא מינה ולא מקצתה כו' עכ"ל

אמנם בספר יין לבנון להרב מוהרנה"ו שם האריך הרבה לסתור את דבריו כי שפלות הרוח אינו מתנגד למידת הגאוה כלל והוא אינו רק הכנעת היצר וכו' ועל מידת הענוה הרבה להקדיש המידה הזאת כי מעלה נפלאה מאוד וסגולה פרטית תתעצם בנפשות יחידי סגולה ועיי"ש באורך וכן בדבריו פ"ו מ"א [וע' מנ"ש שם כתב דרך אחרת בביאור מילת ענוה שהוא הכנעה והשתעבדות וכתב לפרש מ"ש בקרא וענותך תרבני דהוא מוסב על האדם דהיינו ההכנעה וההשתעבדות אליו ית' תרבני ומגדלת אותי אבל לא יתכן ליחס מידת הענוה לפניו ית"ש עיי"ש ודבריו אינם כלום וכנגד המבואר במדרש שוח"ט תהלים י"ח גדולה מידת הענוה שאפילו בהקב"ה נאמרה שנאמר וענותך תרבני ומבואר שם כמה דרשות בענין זה ובסופו שם אמר ר' סימון ראה מה עניו הקב"ה מלך ב"ו מזכיר שמו ואח"כ מזכיר קטיזמי שלו אבל הקב"ה הזכיר מעשיו תחלה שנאמר בראשית ברא אלקים עכ"ל וכ"ה במדר' ב"ר פ"א ע"ש

ועלינו להצדיק תחלה דברי הרמב"ם ז"ל ממשה"ק עליו ביין לבנון שם על שנתפאר מרע"ה בענוה כאמרו והאיש משה עניו מאוד וגו' והי' לו לשבחו בשפלות הרוח היתירה על הענוה עיי"ש ולק"מ כאשר כבר ביאר הרמב"ם בעצמו בס' המדע ה' דעות פ"ב ה"ג וז"ל שאין דרך הטובה שיהי' אדם עניו בלבד אלא שיהי' שפל רוח ותהי' רוחו נמוכה למאוד ולפיכך נאמר במרע"ה עניו מאוד ולא נאמר עניו בלבד וכו' עיי"ש הרי מבאר את דבריו דאף שלשון עניו אינו אלא המתנהג בדרך האמצעי מ"מ לשון עניו מאוד פירושו הוא כמו שפל רוח וכמ"ש המפרשים לפרש מ"ש בקרא והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' היינו מכל **(א"ש טפי וכמובן ואיפשר דס"ל לרשב"י כרבנן דר"מ בהא ושפיר יכול למצוא גיורת קטנה ע"י שיטבילה תחלה לשם שפחה ואח"כ ישחררנה וכנ"ל כיון דע"כ ס"ל דהא דלעולם בהם תעבודו אינו אלא רשות ולפי"ז א"ש מה שהתוס' לא תירצו כן בסנהדרין שם משום דס"ל כהרי"ף וכהרמב"ן שמביא שם בחי' הרשב"א דס"ל דבע"כ של עבד א"א בשטר גם אליבא דרבנן וכן מבואר שם בחי' הריטב"א דאף בצוח לכששמע ג"כ לא יצא לחירות עיי"ש וע"י כסף הא לאו בידו הוא ודו"ק כי קצרתי]:)**