לפלגות ראובן חלק ב נה

חייל גם על דשלב"ל עיין בדברינו שלהי ברכות: **([הג"ה. ועיי"ש מ"ש לבאר טעמא דר' יוחנן בירושלמי פ"ה דב"ק ה"ה דאמר דעוברין אינן יוצאין בשן ועין של אמן דאזיל לטעמי' דס"ל בתמורה כ"ה דעובר לאו ירך אמו הוא ועפ"י משה"ק במקנה קידושין כ"ד עמש"ש הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעי' פטור וכו' והא אי עובר ירך אמו הוא א"כ כשמשחרר העובר הו"ל כמשחרר חצי עבדו וכיון דס"ל לר"י דעוברין א"י בשו"ע של אמן רק האם יוצאה לחירות ע"כ דר"י אזיל לטעמי' דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא עכ"ד וכונתו הלא מובנת דהעובר יעכב את אמו שלא תצא לחירות משום משחרר ח"ע ואין זו ראי' דחילוק גדול יש בין אם משחרר העובר לבד ואמו נשארת שפחה דאז שפיר י"ל דהו"ל כמשחרר חצי עבדו ובין אם משחרר את האם לבד והעובר נשאר עבד דאז ודאי העובר אינו מעכב את האם שלא תצא לחירות מטעם משחרר חצי עבדו אף אי נימא דעובר ירך אמו הוא וכמו שמוכיחין דברי הרמב"ם בפ"ז מה' עבדים ה"ה שפסק בהכותב לשפחתו מעוברת ה"א ב"ח וולדך עבד דבריו קיימין ה"א שפחה וולדך ב"ח ל"א כלום שזה כמו שמשחרר חצי' עיי"ש בלח"מ שמביא ג"כ ראי' לזה מן הסוגיא דתמורה כ"ה ועיין כיוצא בזה בשו"ת שבו"י ח"א סי' ע"ג לענין נדר מעובר שבמעי הבהמה אם מותר להשתמש בבהמה גופה בעודה מעוברת וכתב שם דאף דקיי"ל עובר ירך אמו היא ואפילו למ"ד דלאו ירך אמו היא מ"מ הא מבואר בתוס' ב"מ ע"ט ע"ב בד"ה השתא דלענין לשון בנ"א במו"מ חשובין הן גוף אחד עיי"ש מ"מ היינו דוקא לענין אם היתה האם אסורה בהנאה אז גם הולד אסור ליהנות ממנו אבל לא להיפוך שהולד יאסור מה"ט גם את האם דהא האם ודאי לאו ירך עובר הוא עיי"ש [ובשלמי נדרים ד' ל' ע"ב הקשה עמ"ש בשבו"י דאם נדר מן הפרה אסור גם בהעובר ממש"ש מדלא קאמר מן הרואין לאפוקי דגים ועוברין ולד' השבו"י עדיין יאסר בעוברין מחמת האם עיי"ש ולק"מ דודאי חילוק גדול יש בין אוסר א"ע מפרה זו והיתה מעוברת דאז ודאי לישנא משמע שיאסור גם בהולד וכמ"ש בשבו"י שם דבמשמעות לשון בני אדם חשובין הן כגוף אחד עיי"ש אבל התם דאסור בכל הפרות שבעולם משום שאסר א"ע מרואי החמה אז ודאי דאין לאוסרו בהעוברין מחמת אמם וכמ"ש כה"ג בנדרים נ"ב לחלק דבנודר מבשר מותר ברוטב וכו' ובנודר מבשר זה אסור גם ברוטב וכו' עיי"ש זולת מה שי"ל כמ"ש בר"ן שם דכיון דהל"ל מן הרואין בלחוד שהרי כל הרואין רואין ג"כ החמה אלא ודאי מדמדכר חמה שהחמה רואה אותם קאמר ונתכוין לאפוקי דגים ועוברין שיהי' מותר בהם עיי"ש וז"פ וברור]

והנה לכאורה יש להקשות בהאי דינא דה"א ב"ח וולדך עבד דבריו קיימין הא כיון דיש לו להאדון זכות בהאי שטר למה השפחה יוצאה לחירות הא לאו כרות גיטא הוא לפי"ד הרי"ף פרק קמא דגיטין שפירש הא דהכותב כל נכסיו לעבדו חוץ מקרקע פלוני דל"ה כרות גיטא משום שיש לו להאדון זכות בהאי שטרא במה דנכתב בו חוץ מקרקע הוי כאילו השטר עדיין אגוד בי' עיי"ש א"כ הא גם כאן הו"ל להאדון זכות בהאי שטר במה ששייר הולד לעצמו וסבור הייתי לתרץ לפי"מ דאסבר לן הגרעק"א בתוס' למשניות פאה פ"ג מ"ח אות ל"ט ד' הרי"ף ז"ל הנ"ל ליישב משה"ק עליו ממ"ש בגיטין מ' צאי והתקדשי בו דמ"ם יש בלשון הזה לשון שיחרור וקשה הא מ"מ כתוב שם ג"כ זכותו של האדון שמתקדשת אליו בזה וא"כ אין זה כריתות ומתרץ דדוקא בהא דכל נכסיו דאילו כתב כל נכסיו ואח"כ רצה העבד להקנות לרבו חזרה איזה קרקע בשטר הי' העבד כותב שטר לרבו כדין מוכר ללוקח נמצא שבמה שכתוב בו חוץ מקרקע פלוני הוי זה כמו שטר מהעבד לרבו ומיקרי אגידה בי' אבל בקידושין דגם שטר קידושין הבעל כותב לה א"כ היא חשובה בעהש"ט לכל המבואר בו הן לשיחרור והן לקידושין ולא מיקרי אגיד בי' אף דהקידושין זכות הוא לו עיי"ש ולפי"ז אילו הוי אמרינן דהמשחרר שפחתו מעוברת סתם שלא ידע שהיא מעוברת שאין הולד ב"ח עיין חו"מ סי' ר"ך ס"י ובב"י חו"מ סי' רי"ב לענין מכר שפחה ופרה סתם והיתה מעוברת ב' דיעות בזה אם הולד מכור ועיין רי"ט אלגזי רפ"ק דבכורות מ"ש בביאור ד"ז דזה תלי באם חשיב העובר דשלב"ל או לא דאי עובר הוי דשלב"ל ואי שיירו בעינן שישייר בגוף השפחה כדין דבר שלא בא לעולם כל שלא שיירו בפירוש ולא אמר חוץ מעוברה ל"ש לומר דבעין יפה שייר ושייר בגוף השפחה דכל שא"ל שפחה זאת אני מוכר לך הרי משמעות דבריו דמכר לו כל השפחה ולא שייר ממנה כלום עיי"ש וע' קצוה"ח סי' ר"ט סק"א ובהפלאה כתובות י"א ובמח"א ה' מוכר דשלב"ל ס"א וקצרתי. וי"ל דגם משחרר שפחה סתם הוי כמוכר ולמ"ד דאין העובר בכלל א"כ כאן נמי אילו הוי אמר כך ה"א בת חורין לחוד ולא הזכיר הא דוולדך עבד הוי נמי אמרינן דאין העובר בכלל ואם כן נמצא שאין האדון נהנה כלל במ"ש אח"כ וולדך עבד ול"ש הא דאגיד גבי' משום מה שהוסיף אח"כ הא דוולדך עבד דאין כאן שום זכות להאדון מזה כלל דבלא"ה נמי הוי הולד עבד אמנם אי נימא דמשחרר שפחתו סתם בלא ידע שהיא מעוברת גם הולד בן חורין וכמ"ש ג"כ בפ"ת יו"ד סי' רס"ז ס"ק י' בשם הרדב"ז א"כ הא ודאי מיקרי זכות להאדון במה שב שביאר בפירוש וולדך עבד ולא הוי כרות גיטא לשיטת הרי"ף דהוי אגיד גבי' משום העובר שהשאיר לעצמו והדר תיקשי אמאי השפחה יוצאה לחירות וכנ"ל

)** אמנם מביא שם בשם ההפלאה כתובות נ"ט דאף אי נימא דקדושת הגוף חייל גם על דשלב"ל מ"מ בעינן דוקא שיהי' עבידי דאתא עיי"ש שכן מוכח מן הסוגיא ומה מאוד יתיישב עפי"ז קושית הלח"מ פי"ב מה' נדרים ה"י שהקשה על הכ"מ בדעת הרמב"ם דס"ל דקדוה"ג חל גם על דשלב"ל למה מדייק הרמב"ם בספט"ו מה' מעה"ק וכתב אם היתה בהמתו מעוברת ואמר אם תלד זכר ה"ה עולה וכו' דמשמע דוקא משום שהיתה מעוברת אבל אם אינה מעוברת לא קדיש כלל עיי"ש שנשאר בקושיא לפי"ד ההפלאה הנ"ל לק"מ דהתם שאני דלא עבידי דאתי ל"ד למעשה ידיה כמ"ש בהפלאה שם בעצמו דזה חשיב עבידי דאתי וז"ב דאף אי נימא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ ה"ד בדבר דעבידא דאתי וכ"כ גם בהפלאה בקו"א סי' פ"א ס"ק ה' ובמקנה קידושין ס"ג וכן בדין דלא עדיף מדשלב"ל אליבא דר"מ ודוק] וכתב שם דגבי חנה נמי חשיב עבידא דאתי משום מ"ש בברכות ל"א אלך ואסתתר וכו' ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרע והיינו דמה"ט חל הנזירות דהוי כמו עביד דאתי עי"ז משום דר"ע לשיטתו הא ס"ל דוקנא את אשתו חובה וה"ט שלא הזכיר הכתוב שאלקנה הסכים לדברי' דאצל אלקנה ל"ה כמו עביד' דאתא רק אצל חנה עיי"ש באורך ועפ"י דבריו ז"ל עלה ברעיוני להמשיך הסמיכות מנזיר לסוטה כפשוטו דהיינו דאיפשר לומר דבזה פליגי