לפלגות ראובן חלק ב נב

רק ע"י התפסה וא"כ אם יתפוס בדבר האסור בכל ענין ל"ח נדרא כלל דלפי"ז גם לשון איסור אינו אלא מדין יד ובמפרש את דבריו ואומר כנבלה ל"ח הנדר ושפיר נקט תנא דכל ידות נדרים כנדרים לפי"ז ומעתה נוכל לומר ולנעוץ סוף המסכת לראשיתה על פי המתבאר בטעמא דמתניתין שלהי נדרים דטמאה אני לך מותרת לבעלה וגם בהני עובדי דמייתי שלהי מכילתין במאי דאמרו שם הני טעמי דאם איתא וכו' להתירה לבעלה הא כתבנו לעיל בשם רבותינו הראשונים ז"ל דמפרשים דמיירי ג"כ בשאמרה טא"ל ומותרות הן לבעליהן ול"א דליתסרו מטעם דשויא אנפשה חד"א משום דמשועבדות לבעליהן ואינן נאמנות ומטעם נדר לא אסירי אף דנדר הא חייל גם במקום שיעבוד משום דעיקר נדר הוא התפסה בדבר הנדור וכל לשון אחר אינו מועיל רק מדין יד וכאן שאומרת בפירוש איסור תורה אין כאן דין נדר לכן מותרת ומוכח מכאן דלשון איסור אינו נדר מצד עצמו ושפיר נקט תנא בריש מכלתין כל ידות נדרים כנדרים ולא תיקשי מה שהקשינו לעיל אחר דגם לשון איסור אינו מועיל אלא מדין יד ואם מפרש דבריו ומזכיר איסור תורה באמת ל"ח הנדר וכנ"ל וא"ש מאוד להני דס"ל דלשון אסור אינו אלא מטעם יד ועיקר נדר הוא רק ע"י התפסה וחד"א אינו מטעם נדר לפי"ז ובמקום שיעבוד ליתא לחד"א דאינו אלא מטעם נאמנות לדידהו וכנ"ל

אמנם להני דס"ל דלשון אסור הוי נדר מצד עצמו וביארנו דלדידהו ס"ל דחד"א הוא מדין נדר ומהני גם במקום שיעבוד וכאן שלהי נדרים מה שהתירו חכמים אותו לבעליהן הוא משום שהפקיעו הקידושין או משום שראו חכמים קלקול הדורות שרובן משקרות לדידהו לכאורה קשיא מה שהקשינו לעיל דהיכי קתני תנא דכל ידות נדרים כנדרים הא אם יאמר לשון אסור חל הנדר גם באם מסיק דיבורי' אח"כ ומתפיסו באיסור תורה ובידות כה"ג ל"ח כלל. וע"כ עלינו לומר ולפרש דמ"ש ידות נדרים כנדרים לאו אכולהו נדרים קאי אלא על הני נדרים שע"י התפסה באו ובהו איירי תנא דמשנתנו ומדמה ידות נדרים לנדרים שע"י התפסה ויומתק מאוד ביותר עפ"י מ"ש בנדרים כ"ג ע"ב תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לי' בפרקא חזינן מזה דבמתכוין תנא תנא בגוונא דצריך להגיה חסורי מיחסרא כדי שיהי' סתום וכמ"ש בתוס' שם [עיין במבוא התלמוד דקחשיב שם ח' כללים בהא דחסורי מיחסרא ולפלא שלא הביא גם הא דנדרים כ"ג ע"ב] וגם אנו נאמר דהא באמת גם במשנתינו הא לא תנא תנא להדיא ידות נדרים כנדרים ושפיר י"ל דה"ט דקסתים לן תנא משום דלאו לכל נדרים דמי לגמרי רק לנדרים הבאים ע"י התפסה ובזה באמת דמי אהדדי אבל בנדר מצד עצמו כמו בלשון אסור בזה באמת ל"ד להו ידות ומשו"ה סתים תנא דס"ל לפי"ז דלשון אסור אם יאמר חל הנדר אף אם יגמור דיבורו ויתפיס בדבר האסור. ומשום דהוי נדר מצד עצמו וכמו דמוכחינן משמעתין שלהי נדרים להני דס"ל דחד"א מדין נדר הוא וחייל גם במקום שמשועבדת לו רק שחכמים התירו אותן לבעליהן מטעמא דאמרן ודו"ק

והיינו נמי מ"ש התנא במאי דמתחלינן השתא מ' נזיר דקתני ג"כ דכל ידות נזירות כנזירות וכו' וכבר ביארנו דאם יאמר הריני נזיר כשמשון ודאי דהוי נזיר אף אליבא דר"ש דס"ל דשמשון הוי דבר האסור וכמשנ"ת לעיל אהא דשלהי נדרים ויישבנו בזה קושית המח"א. וי"ל דהיינו דקתני תנא להלן הריני כשמשון וכו' ה"ז נזיר שמשון דסתים כר' יהודה דס"ל דשמשון הוי דבר הנדור וקמ"ל דגם אם אמר הריני כשמשון הוי ג"כ נזיר שמשון דבהא היא דפליג ר"ש אבל באם אמר הריני נזיר כשמשון גם ר"ש מודה וכמשנ"ת דאם אמר לשון המועיל מצד עצמו אינו מגרע אח"כ את נדרו במה שיזכיר אח"כ דבר האסור ודו"ק היטב כי הדברים נכונים בע"ה: חילוקא דרבנן ע"מ נזיר והתחלה למ' גיטין ולמ' סוטה: פלג א

תמן תנינן נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי וכו' נאמר בשמשון ומורה ונאמר בשמואל ומורה וכו' אמר ר' יוסי והלא אין מורה אלא של בו"ד וכו' וברמב"ם פ"ג מה' נזירות הט"ז פסק כר"נ וס"ל שם דהריני נזיר כשמואל הרמתי ה"ז נזיר עולם ע"ש והנה המפרשים ז"ל דקדקו במ"ש במתני' כדברי ר"נ ול"ק דברי ר"נ עיין בדבריהם ק עוד הקשו במאי דפסק הרמב"ם דשמואל הי' מוזהר על הטומאה הא כיון דעיקר הנזירות של שמואל ילפינן מנזירות שמשון א"כ הו"ל להיות מותרי לטמא למתים עיין תוי"ט כאן. עוד הקשו אי נימא דבאמת מוזהר על הטומאה האיך טימא א"ע והרג לאגג כמ"ש בקרא וישסף שמואל את אגג ופשטי' דקרא משמע ששסעו בסייף ע' דורל"צ דרוש ה' מ"ש בזה מדין עדל"ת אף במקום שאיפשר לקיים שניהם. ודוחק הוא. עוד הקשה הרד"ק ריש שמואל על עיקר הנזירות של שמואל האיך חלה נדרה של חנה על בנה של"ה בעולם ואפי' הי' בעולם הא מתני' מפורשת היא בנזיר כ"ח האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר וא"ת כי אלקנה עשה הנדר ג"כ אחר ששמע מאשתו זה לא ראינו ואיך יניח הפסוק לספר עיקר הנדר וכתב גבי חנה שאינו נדר עיי"ש. והנה זה יצא ראשונה ליישב תחלה עיקר הנזירות האיך חלה מן הדין אחר שאין האשה מדרת את בנה בנזיר וראיתי בס' תכלת מרדכי להגאון ר"מ מעלצער ז"ל מ"ש במאמר ד' ליישב דע"כ ס"ל לר"נ דהוא ר' מאיר [כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' זרעים בפרק ששי עיי"ש וע' נוב"י מ"ת יו"ד סי' ק"נ] דנשים ג"כ מחויבות בחינוך בניהם דלא כר"ל בנזיר כ"ט וביותר למ"ש בתוי"ט כאן דלמ"ד דון מינה ומינה דמי לגמרי לנזירות שמשון ור"מ דס"ל בשבועות ל"א דון מינה ומינה נמצא דגם קרבן ל"ש בנזירות שמואל כמו בנ"ש ול"ש ג"כ איסור נבילה וחוב"ע כלל ושפיר אפשר שהדירתו חנה מדין חינוך עיין שם בתכ"מ ושם כתב עוד ליישב עפי"ז ג"כ משה"ק בגהש"ס ריש סוכה במש"ש ר' יהודה ראי' דסוכה גבוה למעלה מכ' כשירה מהא דהילני המלכה שכל מעשיה ל"ה אלא עפ"י חכמים והקשה הגרעק"א משם על דברי התו"י יומא פ"ב שכתבו דמצות חינוך שייך דוקא באב ולא באם עיי"ש שתירץ דר"י ולדידי' מוכרח מנזירות שמואל דס"ל דגם נשים איתנייהו במצות חינוך עיי"ש. האומנם כתב שם דז"א רק לפי שיטת הטור דס"ל באו"ח סי' רט"ו דעניית אמן אחר ברכת חבירו אינו אלא רשות אבל לשיטת הרמב"ם פ"א מה' ברכות הי"ג דחובה הוא לענות אמן כתב שם כל ליישב קושית הגרעק"א ז"ל הנ"ל כפשוטו דהא כיון שבני' שהגיעו למצות חינוך יברכו על הסוכה ע"כ מחויבת היא המלכה לענות אמן כמ"ש באו"ח סי' רט"ו ס"ג עיי"ש והוא מש"ס דברכות נ"ג ב' ואי סוכה פסולה היא א"כ **(חסר ועי' בסוף הסי')**