לפלגות ראובן חלק ב נא

נאמנת לאסור א"ע על בעלה במ"ש טא"ל הא יש לה מיגו דבידה לידור ברבים דא"ל הפרה ומשמע נמי דאפילו לדבר מצוה א"ל הפרה עיי"ש הרי מפורש כדברינו דנדר חל עלי' גם באיסור עולם בגונא שא"ל הפרה וכנ"ל: **(הג"ה. ודע דקושית המרדכי ז"ל הנ"ל ל"ק רק לפימ"ש התוס' ז"ל בכתובות ס"ג דע"י מיגו נאמנת אבל למ"ש הרמב"ם ז"ל באמרה מאיס עלי דכופין לגרש וע"כ לומר לדידי' דס"ל דל"ש כאן מיגו כלל להפקיע א"ע מיד בעלה משום דה"ה כשדה הבעל שמוחזק בה והוי כמו מיגו להוציא כמ"ש בב"מ אה"ע סי' קט"ו ס"ו ע"ש ולפי"ז גם קושית המרדכי הנ"ל לק"מ. אמנם גם זו"ז לא אוכל להבין עיקר קושית המרדכי הנ"ל למ"ש בגיטין ל"ה ושם מ"ה דתנאי פליגי בנדר ברבים אם י"ל הפרה א"כ הא על תנא דמתניתין לק"מ דשפיר י"ל דס"ל דגם בהדיר ברבים י"ל הפרה. ולדינא ודאי דלא תיקשי דהא אנן קיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סכ"ג דנדר. שהודר ברבים י"ל הפרה עיי"ש. וע"ד החידוד יש להוכיח עוד סתמא דמתני' דס"ל כן דהנה בחידושים שבסוף ס' הפלאה הקשה במ"ש בנזיר ד' כ"א א' נימא מסייע לי' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא וכו' והקשה דילמא אתא מתני' כר' יהודא דס"ל בגיטין מ"ה דנדר שהודר ברבים א"ל הפרה ומפרש שם רב נחמן כמה רבים שלשה וכיון שנדרו כולם בתוכ"ד ע"כ שהיו ביחד א"כ אי הוי תנא תנא שלשה ואני הא הוו להו רבים ואין לזה הפרה עוד ונשאר בצ"ע ולענ"ד מאי דפשיטא לי' להרהמ"ח ז"ל מספקא לי טובא דפשוט לי' לפי"ז, דבעינן ג' או עשרה לבר מהנודר ולכאורה נראה לומר להיפוך דגם הנודר מצטרף וא"כ גם בתרתי ואני ע"כ דמתני' לא אתיא כר' יהודא וע"כ ס"ל לתנא דמתניתין שם דגם נדר שהודר ברבים י"ל הפרה ועיין חי' הרשב"א ריש נדה גבי הא דחברותי' נושאות אותה במטה דאשה ההיא כיון שטמאה היא אינה מצטרפת למיהוי רה"ר ע"י ובעינן תלתא לבר מדידה. ועתו"ס סוטה ר"פ כשם דס"ל להפוך דגם היא מצטרפת ומ"ש ביו"ד סי' רכ"ח בע"ד רבים דבעינן ג' אין ראי' לכאן כמובן דכאן עיקר הטעם רבים משום פרהסיא אפשר שגם הנודר מצטרף וע' פ"ת יו"ד סי' קנ"ז ס"ק ו' לענין מחלל שבת בפרהסיא אם גם המחלל מצטרף והארכתי בזה בחוברת תומ"צ ש"ז חו"א סי' ו' וכאן קצרתי

]:)** אמנם כ"ז ל"ש רק אי נימא דלשון איסור מהני מצד עצמו ודין נדר גמור הוא אז שפיר שייך לומר דשוב אינו מזיק מ"ש אח"כ כסוטה וכנדה אבל להני דס"ל דכל עיקרו של נדר מה"ת אינו אלא דוקא ע"י התפסה בדבר הנדור כהקדש וקרבן ולדידהו גם לשון איסור ל"מ רק מדין יד והיינו שאנו מפרשין לדבריו שכונתו הוא שיהי' אסור עליו כקרבן א"כ הא ל"ש כלל לומר דיחול החד"א מטעם נדר דהא לא הזכיר כלל בדבריו דבר הנדור רק דבר האסור ובזה הא ל"ש התפסה והא לא מצינו לדידהו שום נדר שלא ע"י התפסה וזה נכון לכאורה ושפיר י"ל דה"ט דהני ראשונים ז"ל דס"ל דחד"א אינו מטעם נדר רק מדין נאמנות משום דס"ל דכל עיקרו של נדר הוא רק ע"י התפסה וכמשנ"ת

ומעתה הדברים פשוטים. וברורים איך שרבותינו הקדמונים ז"ל אזלי לשיטתם לפימשנ"ת דהרא"ש ז"ל לשיטתו בשבועות הנ"ל דאיסור הוי נדר גמור לכן לדידי' מהני שפיר החד"א גם מדין נדר ויחול שפיר גם במקום שהיא משועבדת לו דל"מ בזה נאמנות מ"מ חייל מטעם נדר ולדידי' לשיטתו שפיר ס"ל בפ"ב דמס' יבמות דמהני חד"א גם באשה שתהי' אסורה לבעלה אי לאו טעמא דרובן משקרות וכנ"ל ובר"ן כאן שלהי מסכת דהביא שתי הדיעות אי אסורה מדין חד"א במקום שמשועבדת לבעלה כמו שביארנו לעיל דה"ט דהר"ן במ"ש בחד פירוש שאינה נאמנת דס"ל ע"כ דל"ש כאן חד"א ומשום שמשועבדת לו ולפי' הראשון ס"ל דנאמנת מדינא ומצי למשוי' אנפשי' חד"א. וי"ל דבזה פליגי לפי המתבאר לעיל דמצינו בזה שתי שיטות להר"ן ממ"ש בריש מ' נדרים למ"ש ריש שבועות שתים דלהך צד דס"ל דאיסור הוי נדר גמור מצד עצמו שפיר ס"ל דחייל חד"א גם במקום שמשועבדת לו רק להצד השני דל"ה רק מדין יד ס"ל ע"כ דל"מ החד"א במקום שיעבוד כיון דא"א לחול מדין נדר מאחר דאיסור אינו אלא מדין יד והא מסיק דבריו על איסור תורה וע"כ דמדין נאמנות הוא ול"ש כלל במקום שיעבוד וכנ"ל

ואף דלכאורה יש להקשות לפי"ז אי נימא בטעמא דהר"ן מ"ש דמדינא נאמנת הוא משום חד"א ולהנ"ל הוא מדין נדר א"כ מאי יועיל לן מ"ש לתרץ דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה הא מ"מ תיאסר עליו מדין נדר אמנם י"ל בזה עפימ"ש לעיל בשם הח"ס ז"ל דבאם אמרה הריני א"א או נדה אז ממ"נ או אסורה היא באמת או שכונתה לאסור א"ע כבנדר אע"ג שלא פירשה בהדיא עיי"ש ולפי"ז במקום שאם נתפוס להאמין לדבריה ג"כ תהא מותרת ואין כאן איסור למה נאסור אותה מטעם חד"א ונדר הא טפי נוכל לומר דכן הוא האמת כדברי' ומ"מ אין כאן איסור. ובעניננו כיון דאף אם נאמין לה שזינתה תחתיו רק נימא שחז"ל הפקיעו הקידושין ונעשית פנוי' למפרע הא מותרת היא לו למה נאסור אותה ע"י מה שנחדש דבר שברצונה לאסור אותו עלי'. ול"ש עיקר הט' דנדר בחד"א רק במקום שאם נאמין לדבריו יש כאן איסור ודאי בזה י"ל אחת משתי אלה או שהאמת כן הוא ואז אסור או שבא לאסור את הדבר על עצמו וכנ"ל ודו"ק כי הדברים נכונים בע"ה: פלג ח

היוצא לנו מדברינו דאי נימא דלשון אסור לחוד מהני מדין נדר מצד עצמו שפיר איפשר לומר דחד"א הוא מטעם נדר דכיון דמצינו לשון דא"צ התפסה כלל מפרשינן לדבריו שרצונו לאסור עלי' איסור ושוב אינו מגרע גם במזכיר אח"כ איסור תורה כסוטה וכנדה אבל אם נסבור דא"א לנדר שיחול רק ע"י התפסה בדבר הנדור א"א כלל לפרש לטעמא דחד"א דהוא מטעם נדר דהא אין כאן התפסה בדבר הנדור ואדרבא הא מזכיר בפירוש דכונתו הוא על איסור תורה ובידות כה"ג הא ל"ח איסורא כלל וכנ"ל

והנה לכאורה יש להקשות בריש מכלתין דמפרש בגמ' שם מתני' דחסורי מיתסרא והכי קתני כל ידות נדרי כנדרים וכו'. ולפי"ז תיקשי להני דס"ל דאיסור נמי נדר הוא גם בלא התפסה ואם יאמר הרי דבר זה אסור עלי כאיסור תורה ג"כ חל הנדר א"כ תיקשי היכי קאמר דידות נדרים כנדרים הא לא דמי כלל וטובא איכא בינייהו דאם יאמר ד"ז אסור עלי אף אם יאמר אח"כ כאיסור תורה נמי מהני ובידות הא ל"ח נדרא בכה"ג וכמשנ"ת לעיל בשם המל"מ והמח"א ז"ל והאיך מדמי להו אהדדי ומוכח לכאורה ממאי דמדמי להו אהדדי דבאמת עיקר נדר הוא