לפלגות ראובן חלק ב נ

נזירות כלל ודו"ק כי נכון הוא: פלג ו

אמנם לעניננו נאמר בפשיטות בע"ה ליישב קושית המח"א מהא דנזיר שמשון דהנה במשנתנו שם בנזיר ד' ד' ע"א הא לא קתני כלל הריני נזיר כשמשון ולא קתני רק הריני כשמשון. ועיין באורח מישור שם מה שהכריח לפי פירש"י במ' נדרים י"ט ע"ב דא"א כלל לומר הריני נזיר כשמשון שיחול עליו נזירות ומשום ששמשון ל"ה נזיר ורק דוקא נקט הריני כשמשון דאז שפיר חייל משום דהוי כנדר בעלמא עיי"ש ואף שאין דבריו מוכרחים וגם זו"ז הלא כל הראשונים שם בנדרים י"ט מפרשי שלא כפירש"י בהא דנזיר שמשון עיי"ש דלדידהו רק בכה"ג ל"ח בנזיר שמשון אם התנה ע"מ שיהא בכרי הזה מאה כור וכו' עיי"ש עכ"פ ממתני' לק"מ אחר דמ"מ הא לא קתני לשון הריני נזיר רק הריני כשמשון ושפיר י"ל דרק בהאי גוונא הוא דס"ל לר"ש דלא חייל משום דהוי דבר האסור אבל אם הי' אומר הריני נזיר כשמשון ודאי די"ל דחייל נזירות גם לדידי' משום דסגי לן במ"ש בתחלת דבריו הריני נזיר לחוד ואף שהוסיף אח"כ לומר כשמשון אינו מגרע עי"ז מה שאמר תחלה בלישנא דחל נזירות וכנ"ל ועיי"ש באו"מ מ"ש לפרש לפי דבריו שם דכל הני דנקט שם בלשון נזיר שמשון לאו דאמר כן אלא דאיהו ע"כ אמר הריני כשמשון אלא דהתנא קורא בלשון נזיר שמשון עיין בדבריו ואיהו בדידי' ואנן בדידן יש לנו לדייק לישנא דמתניתן ולפרש כן דבדיוק תנא תנא רק האי לישנא דהריני כשמשון ולא תנא הריני נזיר כשמשון לפי שיטת הסוברים דאם אמר תחלה בלשון טוב שהי' מועיל אף אם אסיק דיבורי' אח"כ ומתפיס בדבר האסור דלפי"ז בהריני נזיר כשמשון לא פליג ר"ש כלל והוי נזיר גם אליבא דר"ש בכה"ג ותנא דמתניתין דס"ל כר' יהודא כמש"ש בסוגיא לרבותא נקט האי לישנא דהריני כשמשון הוי ג"כ נזיר ובהא הוא דפליג ר"ש אבל בהריני נזיר כשמשון גם ר"ש מודה ומיושב קושית המח"א הנ"ל לפי"ז בפשיטות ודו"ק כי נכון הוא בע"ה: פלג ז

ומעתה נשוב ונחזור את דברינו בקצרה ועי"ז נבוא ג"כ להמשיך את סוף המסכת לראשיתה וגם למ' נזיר בע"ה דהנה כבר כתבנו דשיטת הרא"ש בשבועות הוא דלשון איסור הוי נדר גמור. [ובמל"מ ז"ל שם הביא ממ"ש הרא"ש בפירושיו ריש מ' נדרים דעיקר נדר הוא שמתפיס החפץ בדבר הנדור ור"ל דלשון איסור להרא"ש אינו אלא מדין יד ולענ"ד דבריו מפורשין שם בר"פ שבועות שתים כדברינו הנ"ל דהוי נדר גמור בכה"ג גם אצ"ל דהרא"ש סותר א"ע כמש"כ שם על הר"ן דפשוטו י"ל דהרא"ש שם בריש נדרים רק חדא מתרתי נקט ואה"נ דגם לשון איסור הד לחוד הוי לדידי' עיקר נדר. וביותר י"ל דלפי"ז שם בר"פ שבועות שתים הא פליגי בזה אביי ורבא דלאביי ס"ל דאיסור אינו לא לשון נדר ולא לשון שבועה אלא שאוסר ומתפיס בד"א ורק לרבא שם מפרש דאיסור דקרא לשון נדר ולשון שבועה הוא אלא ה"ק איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר ממש האומר הרי עלי וכו' דהיינו מתפיס וכו' עיי"ש ואף שפסק כרבא מ"מ לא רצה לפרש המשנה דריש נדרים רק אליבא דרבא. ומפרש לה אליבא דתרוייהו דהתנא איירי שם מדין נדר ע"י התפסה דו"ק ותשכח כי קצרתי] וכבר נתבאר ג"כ בשם המל"מ ומח"א ז"ל דבלשון נדר גמור אינו מגרע אח"כ את נדרו ע"י מה שהוסיף עוד לומר לשון מקולקל דהוי דבר האסור כאימא וכיו"ב ומעתה נוכל לפי"ז להבין בפשיטות טעם הסוברין דחד"א אסור מטעם נדר וגם טעם החולקין דלא ניחא להו לפרש טעם החד"א משום נדר וקאתו עלה מדין נאמנות ואיך שכולהו לשיטתם אזלי בזה דהלא כבר ביארנו לעיל בשם האחרונים ז"ל מש"כ בעיקר דין דחד"א דהוא משום שאנו מחזיקין בדעתי' שרוצה הוא לאסור את הדבר ע"ע או שכן הוא כדבריו ואז אסור עליו מדינא או אף אם אין הדבר כן כמו שהוא אומר מ"מ רצונו הוא שיאסור הדבר הזה עליו ודעתו לאסור זאת ע"ע באיזה לשון דמהני בי' וכמש"כ לעיל לדמיון ממש"כ הקצוה"ח בדין מחילה כה"ג וא"כ הרי הדבר הזה דומה ממש לאם אמר הרי אשתי אסורה עלי כסוטה וכו' דכבר הוכחנו דאם אמר לשון אסור אף אם הוסיף אח"כ לומר כאימא וכיו"ב איננו מגרע האיסור עי"ז ולפי"ז ודאי דגם במקום שמשועבדת לו מהני החד"א מדין נדר דהא כיון שמצינו ג"כ לישנא דמהני בי' כמו באם אמרה בעלי יהי' אסור עלי דאז אין מאכילין לאדם דבר האסור עליו לכן שפיר חייל החד"א מכיון שחזינן לדעתה שבאה לאסור אותו עלי' בכל לשין המועיל מחזיקינן לדברי' ומפרשינן הלשון כאילו היתה אומרת יהי' אסור עלי כאיסור סוטה וכאיסור א"א ונדה וכו' דשפיר מהני דודאי בידה לאסור את בעלה עלי' גם איסורא דלעלם דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. וזה פשוט וא"צ לראי' כלל. לולא שראיתי בס' שלמי נדרים שלהי מסכת שהביא שם ד' התוס' רי"ד בקידושין י"ב הנ"ל דל"א שוי' אנפשי' חד"א היכי דמשעבדה לי' והקשה ע"ז ממ"ש גבי הנאת תשמישך עלי דחל הנדר אף שמשועבדת לו וכתב שם לחלק דשאני התם כיון דאיפשר לו בהפרה להכי חל נדרה משא"כ באומרת טא"ל דא"א בתקנה ואסורה לו לא מצית להפקיע א"ע ממנו עיי"ש ובמחכ"ת לפי דבריו גם גבי הנאת תשמישך עלי לא יחול האיסור אם יהי' באופן שאין לו הפרה וז"א כלל דהא גם אם מפקעת א"ע ממנו לשעה ג"כ אפקעתא הוא ומ"מ חייל נדרה ול"ד למה שנאמנת לומר טמאה אני באיסור נדה דהתם שאני שע"מ כן נישאת לו שתהי' נאמנת ע"ז אבל ודאי דגם הפקעה לשעה אפקעתא היא ומ"מ חייל נדרה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ויכולה ג"כ לאסור אותו עלי' גם איסור עולם. ונעלם ג"כ ממנו מ"ש בשעה"מ הנ"ל דבאמת פליגי הראשונים ז"ל בזה ורק בחד"א הוא דפליגי וכפי משנ"ת דפליגי בטעמא דחד"א אבל ממש ודאי דבידה הוא לאסור אותו ע"ע אף אם אין לו הפרה וכנ"ל

[ועיין בית מאיר אה"ע סי' קט"ו ס"ו מש"כ בפשיטות דודאי לכו"ע משום לתא דידה שאין מאכילין לאדם וכו' פשיטא דל"מ מה שמשועבדת כדמש' גבי קונם הנאת תשמישך עלי כו' וע"כ צריכין לד' הרא"ש פ"ב דיבמות דכאן התירו חז"ל משום קלקול הדורות שמשקרות ע"כ ובמחכתה"ר שלא הביא מ"ש בתוס' רי"ד קידושין הנ"ל שמפורש שם להיפוך דגם חד"א ל"ש במקום שיעבוד וע"כ כמ"ש בע"ה דהפוסקים ז"ל פליגי בזה וכמ"ש בשעה"מ הנ"ל מילתא בטעמא]:

ומפורש ג"כ כדברינו דע"י נדר בידה לאסור את בעלה ע"ע איסור עולם בד' המרדכי קידושין סי' תק"ל מובא בתוס' הגרעק"א ז"ל שלהי נדרים אות ס"ט שהקשה למ"ד נדר שהודר ברבים א"ל הפרה למה אינה