לפלגות ראובן חלק ב מט

פלג ה

האומנם נראה להוסיף עוד בזה עפי"מ שנבאר תחלה ענין אחד הנוגע לעניננו והוא דהנה במל"מ ז"ל פ"א מה' נדרים הביא מ"ש מהרלנ"ח בתשובה אם אמר דבר זה אסור עלי כנבלה או הרי את אסורה עלי כאימא דחל האיסור דדוקא באומר הרי זה עלי כאימא או כנבלה ולא הזכיר לשון איסור דעיקר נדרו מחמת התפסה הוא וכל שהתפיס בדבר האסור לא אמר כלום אבל באומר ה"א אסורה עלי יש כאן נדר גמור ובמל"מ שם כתב דזה תלי במאי דפליגי הראשונים ז"ל בלשון איסור לחוד אם הוא עיקר הנדר או רק אסור מטעם יד. דהנה הר"ן סותר א"ע בזה דבריש מ' נדרים פירש דעיקר הנדר הוי ג"כ אם אמר לשון זה דבר זה אסור עלי ולפי"ז ודאי אף אם יאמר אח"כ כנבילה וכיו"ב מ"מ לא מגרע עי"ז את נדרו שכבר חל במ"ש ד"ז אסור עלי אבל לפימ"ש הר"ן פ"ג דשבועות דעיקר נדר הוא רק ע"י התפסה ודבר זה אסור עלי אינו אלא מטעם יד דמפרשינן לדבריו דהוא כקרבן א"כ באם הוא בעצמו מסיק לדיבורי' דיהא אסור עליו כנבלה ודאי דל"ה נדר לפי"ז יעו"ש בפ"א ה"א וה"ז והביא ראיי' מד' הר"מ פי"ז מה' מעה"ק ה"ט באומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' אמר ה"ע מנחה מן השעורין כו' שואלים אותו כו' וכתב שם דה"ה כאן באומר ה"א אסורה עלי כאימא כיון דסגי במ"ש ה"א אסורה עלי א"כ דל מהכא סוף דבריו הרי נאסר בתחילת דבריו והוסיף לומר דכאן גם שאלה ל"ש לשאול אותו כיון שיודעין אנחנו שדעתו הי' לאסור אותה עיי"ש

אכן ע' בכנה"ג בגליון יו"ד סי' ר"ה השיג על מהרלנ"ח ממש"כ הרא"ש בפירושו לנדרים ט' ע"א במש"ש כנדרי כשרים ל"א כלום ופי' שם דאפילו אם אמר כנדרי כשרים עלי קונם ככר זה ג"כ אינו כלום ודוחק לחלק שם בין הקדים לומר הלשון גרוע או הקדים הלשון טוב עיי"ש

ומצאתי בס' מח"א ה' נדרים סי' י"א שהקשה ג"כ על המהרלנ"ח הנ"ל מד' הרא"ש הנ"ל וכן מוכיח שם מהא דמנחות הנ"ל שהביא המל"מ ז"ל וכתב ג"כ דכאן כיון שהי' כונתו לנדור נדר גמור ואילו הי' יודע דהאומר כאימא הוי מתפיס בדבר האסור לא הי' מסיק דיבורי' לומר כאימא וכיון שכן פלגינן דיבורי' והוי כאילו לא אמר אלא הרי את אסורה עלי בלבד עיי"ש שהוסיף עוד להביא ממ"ש בפ"ק דנזיר גבי הריני נזיר כשמשון דל"א כלום אליבא דרבי שמעון דהוי מתפיס בדבר האסור אף דהריני נזיר לחוד מהני שפיר ומביא ג"כ מכל הני מקומות דמשמע לכאורה דאם אמר דבר זה אסור עלי כחזיר דמותר מגזירת הכתוב אף דאילו ל"ה מסיק דיבורי' הוי אסור יעו"ש שמסיק ג"כ להלכה כמ"ש במל"מ ז"ל דזה תלי' בהא אם לשון איסור הוי נדר גמור או רק מדין יד כמתפיס בקרבן עיי"ש

והנה הנראה לענ"ד ברור בע"ה מד' הרא"ש ר"פ שבועות שתים דלשון אסור הוי לשון נדר גמור שהרי ז"ל שם ורבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי וקיי"ל כרבא וכו' וי"ל דהכי מפרש לה רב אלפס ז"ל דאביי משמע לי' וכו' ושני רבא דהא דתניא איזהו איסור האמור בתורה לאו אאיסור דקרא קאי דההיא לשון נדר ולשון שבועה הוא אלא ה"ק איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר ממש האומר הרי עלי וכו' דהיינו מתפיס וכו' עכ"ל הרי להדיא דס"ל דלשון איסור הוי לשון נדר גמור וכמ"ש ג"כ במח"א שם דמד' הר"ן ריש נדרים. נראה דס"ל דלא משום יד הוי אלא מעיקר הנדר דהיינו משום איסור דקרא וכדאמרינן הוציאו בלשון, נדר וכו' יעו"ש וא"נ לפי"ד המח"א והמל"מ ז"ל דאם לשון אסור הוי לשון נדר גמור מצד עצמו אז גם אם הוסיף אח"כ עוד לומר כדבר האסור מ"מ חייל נדרו ורק לכאורה תיקשי לפי"ז ממ"ש הרא"ש בהא דכנדרי כשרים כו' דמשמע דאם הוסיף לומר לשון המקלקל כמו הא דכנדרי כשרים ל"א כלום אכן באמת לענ"ד הדברים ברורים ולק"מ מד' הרא"ש הנ"ל שהרי התם שאני דעיקר כונתו היתה רק לידור כנדרי כשרים ומעיקרא לא נתכוין כלל לאסור א"ע בנדר גמור וא"כ אף דמצד הלשון הי"ל להיות נדר באמר לשון קונם מ"מ הא הוא פירש בעצמו את כונתו דרצונו לקבל עליו נדר רק כנדרי כשרים וכבר אמרו דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ל"כ באומר הרי את אסורה עלי כאימא דרצונו באמת לאוסרה ע"ע ורק דהחסרון הוי מצד הלשון בזה אמרינן שפיר דכיון דאמר גם לשון טוב המועיל מצד עצמו על פי דין דעיקר הנדר שוב א נו מגרע מה שהוסיף עוד לומר לשון מקולקל וז"פ וברור בע"ה

וביותר יש לדחות קושית המח"א מהא דנזיר כשמשון דכיון דנזיר כשמשון הוי מין נזירות אחריתא ודאי דל"מ מ"ש תחלה הריני נזיר במפרש אח"כ את דבריו דכונתו כשמשון וכיון דמדינא ס"ל לר"ש דנזירות כשמשון א"א שתחול עליו דל"ה דבר הנדור א"כ אין הנזירות חלה עליו דהא כונתו ורצונו הי' להיות נזיר רק כשמשון בכל הדינים שחלוק מדין שאר נזירות ול"ד לעניננו באומר הרי את אסורה עלי כאימא דלשון איסור לחוד סגי מצד עצמו וכונתו הי' לאסור אותה עליו ולמה יגרע אח"כ ע"י מה שהוסיף עוד לשון גרוע

ויש להוסיף עוד דהנה כל קושיתו מהא דהריני נזיר כשמשון הוא רק לדברי ר' שמעון שם דהא לדידן לק"מ שהרי הרמב"ם פסק באמת דאם אמר הריני נזיר כשמשון חייל עליו כל דיני נזירות שמשון וכמ"ש בר"מ פ"ג מה' נזירות הי"ג ובכ"מ ולח"מ שם ועיין ג"כ תוי"ט פ"א דנזיר מ"ב מ"ש ליישב ד' הרמב"ם הנ"ל ובתוס' חדשים שם וקצרתי. ועיקר הקושיא הוא ממש"ש בסוגיא דנזיר ד' ד' ע"ב דלר"ש ל"ח עליו נזירות באמר הריני נזיר כשמשון משום דהוי כמתפיס בדבר האסור הרי דאף דאמר הריני נזיר אם הוסיף עוד לשון גרוע מבטל הנזירות ובזה י"ל דר"ש לשיטתו אזיל דס"ל שם ד' ג' ע"ב דאינו נזיר עד שיזיר א"ע מכולם ובאומר הריני נזיר מדבר אחד לדידן חייל נזירות ואסור בכולן ולר"ש ל"ח נזירות כלל בכה"ג וא"כ כיון דאמר הריני נזיר כשמשון הא פירש להדיא דכונתו לקבל ע"ע נזירות שיהי' מותר לטמא למתים כשמשון ול"ח נזירות לר"ש כלל דהא גם בנדר עצמו מכל דיני נזירות חוץ מטומאה ג"כ דינא כן הוא אליבא דר"ש דל"ח עליו נזירות כלל וכמבואר בנזיר ד' י"א ע"ש עיי"ש דבשלמא אי הוי ס"ל דשמשון הוי כמו מתפיס בדבר הנדור שפיר חייל דין נזירות כמו שמשון בכל הפרטים אבל השתא דס"ל לר"ש דשמשון דבר האסור הוא וחזינן לדעת הנודר שלא קיבל עליו רק נזירות כי האי שיהי' מותר בטומאת מתים וזה א"א לר"ש. ול"ד לענייננו באומר ה"א אסורה עלי כאימא דרצונו לאסור אותה עליו ובין אי אזלינן בתר מחשבתו ובין אי אזלינן בתר לשונו שפיר חייל עליו איסורא ושוב אינו בטל מפני שהוסיף לומר עוד לשון גרוע מאחר דלשון אסור לחוד מהני מדין נדר גמור ולא מטעם יד וכנ"ל אבל כאן הא ביאר את דעתו שרצונו להיות נזיר רק באופן שיהי' מותר לטמא א"ע למתים ולר"ש הא בכה"ג ל"ח עליו