לפלגות ראובן חלק ב מז

הסוגיא דכתובות שם אני טמאה וחברתי טהורה היא טמאה משום דשויא אנפשה חד"א דמיירי אף בא"א דמשעבדה לבעל. ועיין שו"ת בשמים ראש סי' ק"ע מש"ש לענין אשה שאמרה לבעלה טא"ל ומת בעלה שכתב שם שאסורה היא אח"כ להינשא לכהן דלא ניחא לי' טעם דאפקעינהו לקידושין רק דהך איתתא לא מהימנא משום שמשועבדת לבעלה ושויא אנפשה חד"א שייך גבי דידה אבל אין אנו אחראין לדבר וכו' אבל לאחר מותו אסורה לכהן עיי"ש וס"ל דאה"נ דהחד"א חייל עלי' ומ"מ אין בידה להפקיע שיעבודו ע"י החד"א

וראיתי בס' עין יצחק ח"א אה"ע סי' ע"ב וכן גם בס' ברית יעקב אה"ע סי' נ"ד שכתבו להוכיח דבמקום דמשועבד לי' ל"א שויא אנפשי' חד"א ממ"ש הרמב"ם פ"ג מה' נ"ב ה"ד דבכהן המוציא ש"ר אם גירשה לוקה והקשו הא שויא אנפשי' חד"א במ"ש פ"פ מצאתי דהא באשת כהן דאינו אלא ספק אחד שמא תחתיו אסורה עליו וא"כ למה לוקה הא אינו רשאי לדור עמה וע"כ דל"ש כאן חד"א משום שמשועבד לה מה"ת שתהי' יושבת תחתיו ומשמשתו יעו"ש. ונפלאים דבריהם מאוד לענ"ד דאכתי קשיא הא השיעבוד נעשה עליו אחר שהוזמו עדיו וכו' וא"כ הא בשעה שבא לב"ד לאוסרה עליו הא עדיין בידו היה לגרשה אז ולמה אינו נאמן לשויא אנפשי' חד"א. וגם זו"ז נלענ"ד עוד דלגבי בעל אף במקום שמשועבד לה מה"ת ואין בידו לגרשה וכמו באונס ומש"ר אם בא הבעל אח"כ ואמר זינתה אשתי אף דאינו נאמן מ"מ מצי לשוי' אנפשי' חד"א וחלוק דין הבעל מדין האשה בזה וכמ"ש הגרעק"א בתשובה סי' ק"א בשם הרשב"א גיטין ע"ה בסוגיא דנתינה בע"כ דמשו"ה גבי גט אמרינן דבע"כ שמה נתינה משום שאין בעלה קנוי לה אלא שיש לה עליו שיעבוד בשעה שהיא יושבת תחתיו משו"ה יכול לגרשה דהוי כפריעת בע"ח אבל להיפוך בע"מ שתתני לי מאתים זוז דהיא רצונה ע"י נתינה בע"כ להפקיע א"ע ממנו שהיא קנוי' לו וקנינו הוא משו"ה ל"ה בע"כ נתינה ושם כתב לדון דמה"ט י"ל דגם לאחר תקנת רגמ"ה שא"י לגרש בע"כ כיון דאם עבר וגירשה מגורשת גם בע"כ הרי חזינן דאף לאחר התקנה אין דינו כקנין שלה אלא שיש עליו איסור חרם וכו' משו"ה מצי לשוי' אנפשי' חד"א אף להני דס"ל דאשה שאמרה טא"ל א"י לעשות ע"ע חד"א משום דבעל שאני וכו' עיי"ש וא"כ לפי"ז אף אנו נאמר דגם במוציא ש"ר ודכותי' הא חזינן גם בהו דבדיעבד אם גירשה מגורשת ואסורה לחזור לו אם כהן הוא רק שהתורה רמא חיובא עליו להחזירה אם היתה מותרת לו א"כ ע"כ דאינו קנין שלה ורק שיש לה עליו שיעבוד ומצי למשוי' אנפשי' חד"א וכנ"ל. וע"כ דלא. מן השם הוא זה להוכיח מכאן דבמקום שיעבוד ל"מ לשויא אנפשי' חד"א. והנכון בזה כמ"ש ביע"צ שם לתרץ דהתם טעמא אחרינא איכא משום דאתא עשה ודחי ל"ת משום דל"ש כאן הא דאי אמרה לא בעינא למ"ש הקדמונים ז"ל בביאור ד"ז משום דהיא אסורה עליו ואין העשה מוטלת עלי' וכאן הא אין עלי' שום איסור דהא אומרת ברי לי שמותרת לו וכבר קדמו בזה הגאון מליסא ז"ל מובא גם בס' מנה"ח מ' תקנ"ד בשם ספר יהושע סי' תפ"ט עיי"ש. וע' ג"כ בס' עי"ט סס"י ע"א שנתכוין ג"כ לזה והוסיף עוד לומר דאפשר דבמש"ר גלי קרא דלא חיישינן למה דשוי' אנפשי' מד"א ורמא עליו קרא האי מ"ע דולו תהי' לאשה שהרי לשי' הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' נ"ב בעינן דוקא שיהא הבעל אומר שזינתה תחתיו מלבד מה שיאמר לא מצאתי לה בתולים וא"כ הא לעולם י"ל בזה דשויא אנפשי' חד"א וע"כ דגזה"כ הוא דל"ש כאן האי דינא דחד"א עיי"ש ואין דבריו מוכרחים

ובשעה"מ שם מוכיח ג"כ מד' הרא"ש בתשובה מובא בב"י אה"ע סס"י מ"ו וברמ"א שם דס"ל ששפיר יכולה האשה לשוי' אנפשה חד"א גם במקום שמשועבדת הוא לבעלה וכמ"ש ג"כ בפ"ב דיבמות הנ"ל להדיא והשיג בזה ע"ד העצמות יוסף שרצה ליחס סברת התוס' רי"ד הנ"ל גם לדעת הרא"ש עיי"ש שדבריו מוכרחים

אמנם לכאורה סותרים דבריו במ"ש כאן שלהי נדרים בפירושא דבמתני' פי' טעמא דמשנה ראשונה דרק חכמים האמינוה וכו' ולא משום חד"א ואולי י"ל כמ"ש בנוב"י מ"ת אה"ע סי' י"ב דבא"כ באונס דלאו זונה היא איסור טומאה ליתא על האשה כלל ואין כאן חד"א עלי' עיי"ש ועמ"ש מזה בדברינו שלהי מ' סוכה בע"ה. או נימא כפשוטו דלא מיירי שם הרא"ש רק מדין נאמנות מה שחז"ל האמינוה ולא מיירי מדין חד"א דהא ע"כ האמינוה חכמים במשנה הראשונה גם בגוונא דל"ש חד"א וכמו בהני עובדא דאהלויי ונפטויי שכתבנו בשם האחרונים לעיל בדברינו דל"ש התם חד"א דבלא דברי הבעל הלא אינה אוסרת א"ע עדיין כלל ומ"מ הא לא התירן ר"נ שם רק מה"ט דעיני' נתנה באחר אבל למשנה ראשונה דל"ח לזה ודאי שהיתה אסורה והאמינוה חז"ל גם בכה"ג וכנ"ל ודו"ק

ודע דלהני ראשונים ז"ל דמפרשי טעמא דנאמנת במשנה ראשונה דהוא משום חד"א לדידהו ע"כ נפרש מש"ש בסוגיא למיבעי על אשה שאמרה לבעלה גרשתני אי נאמנת ואמר רבא התם דאפילו למשנה ראשונה א"נ דשאני במתני' משום שמבזה נפשה ולמה לא קאמר דשאני מתניתין משום די"ל שויא אנפשה חד"א דל"ש זה גבי איבעיא דגרשתני לפי פירוש הר"ן ז"ל שפירש לענין להתירה להינשא וע"כ לדידהו לפרש האיבעיא כפירש"י שם דמיירי בבעלה כהן ומיבעי לי' אי מותרת היא לבעלה אחר שאמרה גרשתני דהתם הא נמי י"ל טעמא דחד"א וז"פ וע' בעי"ט שם וקצרתי

ומכאן תראה דמ"ש הפרמ"ג יו"ד סי' א' ש"ד ס"ק ל"ט דל"מ למישויא אנפשי' חד"א היכי דחב לאחרים ע"ש שמוכיח כן מד' הר"ן שלהי נדרים הנ"ל דע"כ כונתו הוא כה"ג שיש לחבירו שיעבוד עליו ומפסידו ע"י החד"א שלו. ולאו דוקא נקט האי לישנא דאם חב לאחרים לא מצי למיסר נפשו בחד"א והלא גם באומר לאשה קדשתיך וכו' דאסור, בקרובותי' הוי ג"כ חוב להקרובות אבל מה לו ולהן ואדם נאמן ע"ע לאסור ושאני התם דמשועבדת היא לבעלה ול"מ להפקיע א"ע ע"י החד"א להני ראשונים דס"ל כן וז"פ. היוצא לנו מדברינו דפליגי בזה רבותינו הראשונים ז"ל אי מצי למשוי' אנפשי' חד"א במקום שיעבוד ולהרא"ש פשיטא לי' דחייל החד"א גם בכה"ג כמ"ש בפ"ב דיבמות ולהר"ן מספקא לי' האי מילתא כמשנ"ת לעיל דמפרש למשנתינו בתרי אנפי ונבאר שיטתם עוד להסביר הדברים בע"ה עפי"מ שנבאר תחלה עיקר טעמא דחד"א דמצינו דפליגי רבותינו גם בזה ונרחיב מעט את הדברים בע"ה: פלג ד

הנה בשעה"מ שם פ"ט מה"א כתב בטעם התוס' רי"ד הנ"ל דס"ל דדין החד"א הוא מטעם נאמנות ומשו"ה שפיר ס"ל דבמקום שיעבוד אינה נאמנת אבל המוהרי"ט