לפלגות ראובן חלק ב מב

דמחזקינן ואמרינן סתמא לשמה קמסהיד הוי כמו שהי' אומר בפירוש שנכתב ונחתם לשמה וכמבואר בדבריהם ז"ל וא"כ לכאורה עדיין יש לדקדק על אינך פסולים שלא נכללו בהא שאומר בפ"נ ובפ"נ וכנ"ל למה לא הצריכוהו חכמים להעיד על הכשירן לכתחילה אכן הטיב אשר דיבר בזה בס' יד אלי' להגר"א קאלישער ז"ל בכתבים ערך גט ליישב עיקר קושית התוס' ז"ל הנ"ל דבאמת ל"ח חכמים רק לשלא לשמה משום דאף דלא שכיחי מצד דרוב בקיאין הן מ"מ הא בעצם הענין הדבר שכיח להכשל בו כי פעמים שהסופר כותב להתלמד בו ופעמים שנמלך וכו' משא"כ חשש מחובר ושינה שמו וכו' מלבד שאינם שכיחי משום דרוב בקיאין הן ויזהרו מלהכשל בהו אף גם עצם הענין ל"ש לכתוב על המחובר או לכתוב ביום ולחתום בלילה או לשנות שמו כי אף מי שאינו בקי סתמא דמילתא אינו משנה בכ"ז ותרתי דלא שכיחי לא חשו חכמים כלל עיי"ש ודפח"ח

ולפי"ז יש להקשות נהי נמי דבשארי פסולין ל"ח חכמים משום דלא שכיחי מצד עצמן מ"מ תיקשי למה לא הצריכו חכמים שיעיד ג"כ השליח על הקנאת הנייר והדיו להבעל קודם הכתיבה לפמשנ"ת בשם הרא"ש ז"ל דבעינן דוקא וכתב שיהי' בשעת הכתיבה של הבעל ומעכב גם בדיעבד והו"ל למיחש בדבר זה שנוהג בכל הגיטין דבשלמא בעיקר השליחות להעיד שהבעל עשאו שליח להסופר א"צ וכמ"ש הרמב"ן דזהו בכלל לשמה וכן על ההקנאה קודם הנתינה אף אי נימא דקנאו הסופר ע"י השבח משום שאומן קונה בש"כ ג"כ לא תיקשי משום דכיון שנתנו להשליח לגרש בו חזקה ששלו הי' ויקנה לו הגט ע"י ששילם להסופר וכמש"כ בקצוה"ח הנ"ל אבל עדיין צריך לדעת אם הי' של הבעל גם קודם הכתיבה וע"כ מוכח מזה כדעת החולקים ע"ז וס"ל דא"צ כלל שיהי' של הבעל קודם הכתיבה, ומוכחינן לה מן התורה כמו שכתב הגאון הרי"מ זצ"ל שהבאנו לעיל דאי נימא דוכתב קאי על כתיבת הסופר א"כ הא לעולם קונה הסופר ע"י השבח ומקנה אח"כ להבעל קודם הנתינה הרי דסגי בזה גם אם לא הי' שלו בשעת הכתיבה וס"ל כמ"ש בפנ"י להוכיח מהאי עובדא דזקן דגם בחנם קונה בש"כ ומפרשים הסוגיא דפריך מכח אומן קונה בש"כ וכמשנ"ת דלא ניחא להו לדייק כמה שכתבנו מ"ש והכשירוהו חכמים די"ל דהרבותא הוא מה של"ח חכמים לזיופא וכמ"ש במהר"ם שי"ף שם ודו"ק

והשתא א"ש אחר שהוכחנו ממ"ש שמואל צירוף אחר צירוף בשלהי כתובות שביארנו דהוא ס"ל שלא תשתכח תורה משום דאומן קנה בש"כ כמו דס"ל בכתובות נ"ט והיינו נמי טעמא דמ"ד דל"צ שיהי' הגט של הבעל בשעת כתיבה דמוכח כן ממה שהסופר קונה את הגט ע"י השבח ומקנה אח"כ להבעל וכנ"ל וא"כ א"ש מ"ש התנא המביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ וכמ"ש רבה לפי שא"ב לשמה ותו לא צריך עוד לשואלו אם נזהרו גם ביתר הלכות גיטין משום דלא שכיחי וגם לענין ההקנאה להבעל קודם הכתיבה אף דזה שכיח דהא שייך בכל הגיטין מ"מ א"ל לשאלו ע"ז משום דע"כ ל"צ שיקנה קודם הכתיבה ולית הלכתא כמ"ש הרא"ש בזה ומשום דע"כ מוכח כן לפי"ז כיון דס"ל דאומן קונה בש"כ א"כ הא לעולם קנהו הסופר ע"י השבח ומקנה אותו להבעל אח"כ וכמשנ"ת ודו"ק כי נכון הוא בע"ה

אמנם לפי מ"ש להלכה בחו"מ סי' ש"ו ס"ב דאין אומן קונה בשבח כלי נוכל. לומר איפכא וג"כ עפ"י דרך הנ"ל בע"ה דהנה על הקושיא הנ"ל שהקשינו להצריך שיעיד השליח שהקנה את הגט להבעל קודם הכתיבה י"ל דלק"מ אף אם נימא דדינא הכי הוא וכמ"ש הרא"ש דהנה עיי"ש בחי' הרי"מ ז"ל שהמציא עוד טעם לשיטת הרא"ש ז"ל עפימ"ש הרמב"ם פ"ג מה"ג ה"ו באומר כתוב גט זה לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט ולאשה דעלמא שאינה ארוסתו אינו גט וכמ"ש ביבמות נ"ב וכתב הרמב"ם שם הטעם מפני שלא היתה אז בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין הרי מבואר באם א"י לגרשה בשעת כתיבה מיקרי זה שלא לשמה וא"כ לפימ"ש בתוס' ריש זבחים דאפילו זינתה שעומדת להתגרש בודאי מ"מ ל"מ סתמא דאינה עומדת להתגרש בגט זה דוקא ע"ש הרי דצריך שיהא גט זה נכתב לשם כריתות שתתגרש בגט זה דוקא וכן מוכח בגיטין פ"ו ע"ב גבי שני גיטין שנתערבו עיי"ש וא"כ כיון שבשעת נתינה לכו"ע צריך להיות הגט של הבעל דוקא וא"כ אם לא יהי' שלו בשעת הכתיבה ל"ה לשמה בשעת שנכתב דהא אינו בידו לגרשה בגט זה שאינו שלו שמא לא ירצה האחר להקנותו לו עיי"ש וא"כ בזה י"ל דהוי בכלל לשמה גם הא דצריך שיהי' שלו בשעת הכתיבה ונכלל ג"כ במ"ש בפ"נ ובפ"נ דסתמא לשמה קמסהיד וכנ"ל ורק להיפוך תקשה על דין ההקנאה שצריך הסופר להקנות את הגט להבעל אחר הכתיבה קודם הנתינה ומשום שקנה ע"י השבח והדבר הזה נוהג בכל הגיטין אי נימא דאומן קונה בש"כ ואף בעושה בחנם וכמש"כ בפנ"י מהא דזקן ומשמע נמי דאף באינו רוצה לקנות מ"מ נעשה שלו ממילא ע"י השבח דאל"ה גם מזקן לא פריך מידי ודו"ק. והדר קשיא למה לא תיקנו שיעיד ג"כ השליח ע"ז שהסופר הקנה את הגט להבעל אח"כ וע"כ כשיטתו דקיי"ל לדינא דאין האומן קונה בש"כ ומוכיחין זה ג"כ ממ"ש דוכתב קאי על הסופר וא"כ הא לעולם מחוסר הקנאה אי נימא דקונה וכמשנ"ת לעיל וא"ש מעתה לפימשנ"ת מהא דשלהי כתובות דס"ל לרב דאין אומן קונה בש"כ ועתידה תורה שתשתכח ויהי' קטיגוריא בין הת"ח ונדמין ממש לאילני סרק אלא שאח"כ יטענו פירות גם הם וכנ"ל לפי"ז יתיישב נמי הסמיכות כסמכו דהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ וכו' ורק משום לשמה ומשום קיום אבל לשארי הלכות גיטין ל"ח משום דלא שכיחי וגם להקנאת הסופר את הגט להבעל אחר כתיבתו ג"כ ל"ח אף שהדבר הזה נוהג בכל הגיטין מ"מ ל"ח לזה ומשום דקיי"ל לדינא דאין האומן קונה בש"כ וא"צ הקנאה כלל אחר הכתיבה מחדש והבן בדברים כי נכונים המה בע"ה: חילוקא דרבנן לסיומא דמס' נדרים והתחלתה לראש המסכת ולראש מ' נזיר: פלג א

אמרינן שלהי נדרים ההוא גברא דהוי מהרזיק כו', אמר רבא איתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוה מרכס ושם עוד עובדא אחריתא כה"ג אמר נמי רבא איתתא שריא מה"ט דאם איתא דעבד איסורא וכו' והנה בר"ן ורשב"א כאן פירשו הני עובדא דהא דאיצטריכי להני טעמי דאם איתא וכו' הוא רק, משום בעל נפש דא"צ גם הוא לחוש לעצמו כלל אבל גם בלאו ה"ט אי לאסור מדינא עיי"ש וע"כ דס"ל לדידהו דהני עובדי ל איירי באומרת טמאה אנו לך וכן הוכיחו ג"כ התוס' בכתובות ד' ס"ג. ע"ב ד"ה אבל דאין לומר דהנהו עובדי איירי