לפלגות ראובן חלק ב לט

שיהי' של הבעל בשעת הכתיבה וסגי בהקנאה שלאח"כ וממילא מיושב הקושיא מריש זבחים דא"ל דסתמא כשר רק הטעם בהא דטופסי גיטין משום שצריך להקנות להבעל קודם הכתיבה דז"א דאי סתמא כשר א"כ שוה למכור ויש כאן שבח וחשיב ממון והסופר קונה בש"כ ומוכח דא"צ שיהי' של הבעל בשעת הכתיבה כלל עכ"ל והעתקתי הכל כי נעמו מאוד ודפח"ח

ונבוא מעתה לדון בדבריו ז"ל דלכאורה יתיישב עפי"ד קושית הקצוה"ח והפנ"י בהא דחשו"ק דא"ל בהו שיקנה בשבח הכלי משום שא"ר למכירה ול"ח ממון וכנ"ל ומה מאוד ירוח לי ליישב ג"כ קושית הפנ"י מהא דזקן הנ"ל שהוכיח מן הסוגיא דע"כ מיירי מדין אומן קונה בש"כ ותיקשי על ר"ת ז"ל דהא גם בגט יקנה החשו"ק וכנ"ל ולפי"ז י"ל דשאני התם בשטרות כיון דאפשר במכירה לכל אדם לכן הוי כממון ושפיר אמרינן בי' דאומן קונה בש"כ אבל בגט ל"ה כממון ולא קנו החשו"ק כלל וכנ"ל ולפלא שלא הביא ד' הפנ"י והקצוה"ח הנ"ל משה"ק במתני' דחשו"ק אי נימא גם בגט אומן קונה בש"כ] אמנם לא נהירין דבריו במ"ש לדון דבגט ל"ש אומן קונה בש"כ משום דל"ח ממון ובכל שטרי דעלמא ה"ט דאמרינן קונה בש"כ משום דישנן במכירה והוי כממון גמור וכמ"ש כן התוס' לחלק בב"ק ע"א דז"א שהרי התוס' לא כתבו כן רק אליבא דמאן דס"ל דבר הגורל"מ כממון דמי ואליבא דידי' הוא שכתבו לחלק דבשור הנסקל שנגמר דינו בבית שומר י"ל מ"מ דמודה דלאו כממון דמי ומשום דל"ח לכו"ע רק לההוא גברא אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דדבר הגורם לממון לאו כמ"ד וגם אם הוי שוה ממון לכו"ע כמו שטרות הרי חזינן דגם בכי הא גוונא אין גופו ממון והשורף שטר דחייב הא אינו אלא משום דינא דגרמי א"כ לפי סברתו הא ל"ש כלל גבי שטר לומר שיקנה האומן הסופר בש"כ כיון שלא השביח חפץ שגופו ממון ול"ד לכל אומן שמשביח חפץ ששוה בעצמו ממון ואין סברא כלל לחלק לדידן בין גט לשטר מטעמא דידי' שכתב דבכל שטר הוי כממון ומכיון דמוכחינן מהא דזקן דגם בשטר אמרינן דאומן קונה בש"כ א"כ גם בגט הו"ל למימר כן והדר קשיא כנ"ל

גם בעיקר הוכחתו מהאי קרא דוכתב אי קאי על הסופר הרי דל"ב שיהי' קנוי להבעל בשעת כתיבה יש לדון לפימ"ש הקצוה"ח שם דבכותב בחנם ל"ש הא דאומן קונה בש"כ א"כ אין להוכיח כלל מן הקרא די"ל דקרא איירי בכותב הסופר בחנם דל"ק כלל או במתנה בפירוש שלא יקנה את הנייר וכמ"ש ג"כ במקנה קידושין מ"ח ע"א תוד"ה דכו"ע דבכי ה"ג אינו קונה וכן מסתבר לכאורה אמנם צע"ק מהא דבב"ק צ"ט פריך ואי ס"ד אומן קונה בש"כ אמאי עובר משום בל תלין ודחיק לשנויי שם ולמה לא משני דאיירי בכה"ג ועיין

אמנם פשיטא לי דבלא התנה שלא לקנות ודאי קונה האומן בסתמא ואף בלא כונת קנין ושלא כמ"ש בס' יה"מ פ"ג מה"ג לתרץ קושית הפנ"י הנ"ל דקטן אינו קונה בלא דעת אחרת מקנה דז"א כיון דל"ב כונת קנין כלל וקני מאיליו ע"י השבח ששיבח במעשיו וז"ב ופשוט

שבתי וראיתי דיש לדחות עיקר הוכחתו שהוכיח מהקרא דוכתב אי נימא דאומן קונה בש"כ וכו' דהא התם בסוגיא בזבחים רבא הוא דקאמר לה להוכיח מהני מתניתין דסתמא לאו לגירושין ורבא לשיטתו הא ס"ל, בב"ק צ"ט ע"ב דלכו"ע ס"ל דאין אומן קונה בש"כ ואליבא דידי' הא אין להוכיח כלל מן הקרא לפי"ז וקצרתי

ואחר שדחינו תי' הגרי"מ הנ"ל על קושיתו מהא דזבחים ע"כ עלינו לקיים מש"ש לעיל מזה לתרץ קושיתו זאת דלהפוסקים דבעי שליחות בכתיבה וקאי וכתב דקרא אבעל אז שייך טעם הב"י דוכתב משמע שכל הכתיבה תהי' שלו אבל להפוסקים דס"ל דל"ב שליחות בכתיבה וכתב קאי אסופר א"כ הא ל"ש כלל טעם הב"י דהא ל"ק כלל אבעל ושם בזבחים ע"כ ס"ל בהס"ד דל"ב שליחות כלל בכתיבה וכמ"ש הרשב"א והרא"ש דאל"ה לא הוי דייק כלל וכיון דל"ב שליחות ממילא ל"ב ג"כ שיהי' שלו בשעת כתיבה כלל משא"כ לדידן יעו"ש וזה נכון מאוד ואתפלא בזה על מש"כ הפנ"י שם בגיטין ך' לפרש הסוגיא גם להני דס"ל דל"ב כלל שליחות בגט אלא מפרש שם מילתא דרבא דלאו אונתן קאי רק דוכתב משמע שצריך שיהי' שלו וכמ"ש הב"י לדייק לשון הרא"ש בסה"ג ומשו"ה א"א לומר כלל דאיהי אקניתה לי' דאכתי במאי זכה בשעת כתיבה לכך הוצרך רבא לומר דאקנויי אקני לי' רבנן פירוש המעות וא"כ נקנה לו המעות תיכף בשעת הכתיבה עיי"ש מ"ש שזה נכון מאוד ואנכי לא אבין דלכאורה אחז את החבל בשני ראשין דהא אי נימא דל"ב שליחות בכתיבת הגט וכתב בקרא ל"ק כלל על הבעל רק על הסופר א"כ א"א כלל לדייק האי וכתב לומר דבעינן שיהי' של הבעל משעת כתיבה דעד כאן ל"כ כן הרא"ש ז"ל אלא לדידן דבעינן נמי שליחות בכתיבה ומפרשינן האי וכתב דקאי על הבעל וכנ"ל וד' הפנ"י הנ"ל צע"ק בזה ודו"ק כי קצרתי

אמנם הי' נראה לתרץ מה שהקשינו על הנתה"מ והרי"מ הנ"ל דמהאי סוגיא דזקן מוכח דגם בשטר אמרינן דאומן קונה בש"כ ונימא דלא כהפנ"י שמפרש דרק מכח הא דאומן קונה בש"כ הוא דפריך רק די"ל דס"ל לאביי דע"כ מיירי שהי' כותב את השטרות על נייר ודיו שלו ומשמע לי' כן ממאי דתני תנא שבא מעשה לפני חכמים והכשירוהו ואי בנייר ודיו שלהם א"כ אין כאן שום סברא כלל למיפסלי' לדברי האחרונים ז"ל הנ"ל משום דל"ש לומר כלל בזה הא דאומן קונה בש"כ אי מטעמ' דהנתה"מ דעיקר השבח הוא מן הדיו והסופר אגר ידי' הוא דקשקיל או כמ"ש בחי' רי"מ דהוי רק כמו גורל"מ ולאו כממון דמי וע"כ דמיירי בשהי' הנייר והדיו של הזקן הרי דידע לאקנויי וכן אפשר. נמי להוכיח דע"כ אין לפרש כלל הסוגיא דפריך מכח הא דאומן קונה בש"כ שהרי רבא הוא דדחי לה דילמא זקן שאני דידע לאקנויי ורבא לשיטתי' הא ס"ל דאין אומן קונה בש"כ כלל א"כ מעיקרא לק"מ מההיא דזקן לדידי'. אע"כ דפריך מכח מה דפשיטא לי' דאיירי שכתב ג"כ על הקלף ודיו שלו וכנ"ל ודו"ק

ולפי"ז הי' אפשר נמי לתרץ בפשיטות שיטת ר"ת ממשה"ק עליו הפנ"י ז"ל למ"ש לפרש סוגיא דגיטין כ' יכילנא למיפסל לכולי גיטא כו' דלאו מטעם שליחות פריך דא"כ תיקשי מכתבו חשו"ק ליקשי איהו לנפשי' דעדיין יקשה אף למ"ש דאקרא דונתן סמיך הא חשו"ק קנו להגט מדין אומן וכנ"ל ולהנ"ל א"ש דהא התם רבא הוא דקפריך מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא כו' ולרבא לשיטתי' אין להקשות כלל מהא דליקנה קטן מדין אומן כיון דלדידי' ס"ל דלכו"ע ס"ל דאין אומן קונה בש"כ וכמ"ש בב"ק צ"ט ע"ב ושפיר קאמר ר"ת דרק מדין שליחות תיקשי בחשו"ק לשיטת רבא אבל לא מדין אומן קונה בש"כ וזה נכון. ויתיישב נמי מה דבסוגיא שם גבי טבלא כתבו התוס' בד"ה אשה דמה"ט לא פשיט לה ממתני' דהאשה כותבת את גיטה משום דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל ורב אשי דפשיט מינה