לפלגות ראובן חלק ב לח

על קלף שלהם ולא הי' נוטל שכר כתיבה אלא בחנם שכן נראה באמת וא"כ לא הי' צריך כלל לאקנויי אע"כ דאפילו בכה"ג שעושה בחנם אפי"ה יש לו חלק ממילא ע"י הכתיבה וכמ"ד אומן קונה בש"כ ומשו"ה לא מיקרי ספר המקנה עיי"ש וע' ג"כ בדורל"צ ד' ח' שקלסי' לדבריו דהיינו רבותא דמעשה דהאי זקן דאף שקנה בשבח הכתיבה אעפי"כ מיקרי ספר המקנה ומה יענה הקצוה"ח לראי' זו שאין לה תשובה לכאורה ומוכח מכאן להדיא דגם בכותב בחנם אמרינן דאומן קונה בש"כ דאל"ה לא פריך מידי מעובדא דההוא זקן וכנ"ל וצ"ע

וכמו כן תמה אני ג"כ על בעל תורת גיטין שכתב בסי' ק"ך ס"ק ו' לדחות דברי הג"פ דס"ל באם נתן הבעל הקלף והדיו רק שגזל להסופר שכר הכתיבה דאם אומן קונה בש"כ הגט פסול והשיג עליו שם בתו"ג ממ"ש הרשב"א ב"ק צ"ט בשם הראב"ד וכן מוכח מן הסוגי' דבסממנין של בעה"ב ל"ש דאומן קונה ע"י מעשי ידיו ואגר ידי' הוא דקשקיל ול"ד לאם נתן לו עצים ועשה מהן כלים דל"צ לסממנים רק לאומנתו זהו סממנים שלו וה"נ הא הדיו של בעה"ב עביד להשבח והסופר אגר ידי' קשקיל עיי"ש וסבור הייתי לתרץ עפ"י דבריו ז"ל קושית הפנ"י והקצוה"ח ז"ל דל"ש גבי חשו"ק שיקנו את הגט ע"י מלאכתם אם הדיו הוא ג"כ של בעה"ב וכנ"ל וכן ראיתי אח"כ בספרו נתה"מ סי' ש"ו סס"ק ג' שבאמת כתב לתרץ כן קושיתם הנ"ל עפי"ד הרשב"א הנ"ל אבל מה מאוד אתפלא על גאון תורתו מה יענה על האי סוגיא דגיטין שמוכח מהא דזקן דע"כ גם בכה"ג אמרינן דאומן קונה בש"כ דאל"ה הא לא פשיט מידי די"ל שהזקן כתב על הקלף ודיו שלהם ולכן לא קנה בש"כ וע"כ מוכח דבאמת קונה הסופר את השטר ע"י כתיבתו לחוד ג"כ וכן בדין דל"ד כלל להא דסממנין שהסממנין הא הם בעצמם עושים את השבח בבואם על הצמר והצבע רק מעשה קוף בעלמא הוא דקעביד וכמ"ש כן שם בסוגי' דב"ק ד' ק"א דצבע קוף לכן שפיר אמרו בי' דרק אגר ידי' קשקיל ולא קני בש"כ בכה"ג אבל כאן הלא הדיו בעצמם הא אינם עושים את האותיות וצריך לזה מעשה אומן ומה לי עושה שירין נזמים מזהב וכסף או עושה אותיות מן הדיו ומה זה דמיון להא דסממנין שעיקר הפעולה נעשה ע"י הסממנין גם אם נפלו מעצמן על הצמר וז"פ וברור בע"ה

וקושית הפנ"י מעתה חזקה מאוד לכאורה ואף גם זאת מ"ש בפנ"י שם להקשות על ר"ת ז"ל בתוס' גיטין ד' כ"ב שמפרש דהסוגיא שם ד' כ' במ"ש יכילנא למיפסל לכולהו גיטי כו' לא איירי מטעם שליחות דא"כ תיקשי מכתבו חשו"ק והקשה דליקשי איהו לנפשי' אף למאי דמפרש הסוגיא דאקרא דונתן סמיך אכתי אמאי מכשרינן בכתבו חשו"ק הא קנו ע"י שבחן ולא מצי לאקנוי לבעל אע"כ דאיירי בכתבו הטופס לחוד או בתורף ואליבא דר"מ דלא בעי כתיבה לשמה וכו' עיי"ש. ותמה אקרא דעד כאן לא ירוח לן אם נוקמי בכתבו רק הטופס לחוד אלא לגבי חסרון השליחות וכה"ג דבזה ל"ב שליחות בטופס וכן בתורף ואליבא דר"מ דגם מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר אבל לגבי האי דינא דבעינן שיהי' הגט של הבעל מה יועיל לן אם נוקים כאן דמיירי שלא כתבו רק את הטופס לחוד, דמ"מ הא הטופס אינו שלו שהרי החשו"ק קנו אותו ואין בידם להקנותו להבעל וכ"ש בתורף אליבא דר"מ דבמאי מיגרשה כיון שכל הגט אינו שלו ואליבא דר"מ הא לעולם איכא שבחא שהרי אפשר הוא למכרו ג"כ לאחרים ששמו כשמו וכו' להתגרש בו וקנו החשו"ק ע"י השבח ואינו של הבעל וכן גם בטופס לחוך אליבא דרבנן הא עדיין חזי לכו"ע והוי שבח גמור וקנו אותו החשו"ק והאיך מצי לגרש בו וצ"ע: פלג ד

ובהיותי בזה מצאתי להעיר עוד דהנה ידוע מה דפליגי הראשונים ז"ל באה"ע סי' ק"כ שהטור שם כתב בשם הרא"ש ז"ל שצריך דוקא שהסופר יקנה את הנייר והדיו להבעל קודם כתיבת הגט וכפי' הב"י שם דבעינן וכתב שיהי' בשעת הכתיבה של הבעל ומשמע דאפילו בדיעבד פסול

אמנם פליגי בזה אינך הראשונים ז"ל וס"ל דאינו צריך גם הביאו ראי' ממי שהי' מושלך בבור וכו' הרי דא"צ הקנאה כלל וכתבו לדחות גם זה דאפשר שבאמת איירי שהקנו לו את הנייר וכו' ע"י אחר עיין בדבריהם מ"ש בזה והנה בחי' הרי"מ ז"ל על אה"ע סי' הנ"ל הקשה על שי' הרא"ש ז"ל ממ"ש בריש זבחים להוכיח דבגירושין סתמא לאו לשמה מהכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' הרי דסתמא פסול ולפי"ז הא י"ל דה"ט דמשום דאין הנייר של הבעל בשעת כתיבה דהא א"י מי יגרש בו שידע להקנות לו בשעת כתיבה ולפיכך צריך שיניח מקום התורף כדי שיקנה לו אח"כ קודם כתיבת התורף דאף אם יקנה לו ע"י אחר לאותו שיבוא לגרש בו אח"כ ג"כ ל"מ משום דא"ב וכמ"ש הרמב"ן ז"ל גבי משעבדנא לכל מי שיוציאנו דאי א"ב לא משתעבד עיי"ש מ"ש לתרץ עפימ"ש להוכיח לכאורה מן הקרא דלא בעינן שיקנהו להבעל קודם הכתיבה לפימ"ש התו' דוכתב דקרא קאי על הסופר א"כ להפוסקים דס"ל אומן קונה בש"כ הא יש להסופר זכות בגוף הגט וצריך שיקנה אח"כ להבעל קודם הנתינה שיהי' של הבעל לגמרי הרי דגלי קרא דל"ב שיהי' של הבעל קודם הכתיבה דהא אף אם הנייר הוא של הבעל מ"מ הא יש לו גם להסופר חלק בו ומ"מ גלי קרא דמהני מה שנעשה שלו בשעת הנתינה ושוב אין חילוק ומהני גם כשכל הנייר נעשה שלו קודם הנתינה אמנם כתב שם לדחות דל"ש בזה אומן קונה בש"כ עפימ"ש התוס' ב"ק ע"א לחלק דבשורף שט"ח חייב והוי גורל"מ משום ששוה לכל העולם למכור ל"כ בנגמר דינו בבית שומר דל"ה ממון רק לההוא גברא לחוד עיי"ש וא"כ י"ל דבשטרות ל"ש כלל לומר אומן קונה בש"כ דל"ד למשביח חפץ שגופו ממון ושטר הא לא הוי רק גורם לממון ואי לאו כממון דמי א"כ מה זכות יש לו בגוף השטר רק מ"מ הל שוה ממון לכל העולם דאפשר במכירה וכנ"ל ל"כ בגם דל"ח רק להאי גברא וכו' וממילא ל"ק הסופר ואין להוכיח שוב מקרא דוכתב שא"צ שיהי' הנייר של הבעל קודם הכתיבה דאפשר דקרא מיירי בשהנייר והדיו כו' הוא של הבעל והסופר הא לא קנה בגוף הגט וא"צ להקנות הא מיהת ז"א רק לדידן דמסתמא לאו לשמה וכשנכתב לשם זה, א"ר לאחר לגרש בו אבל למאי דס"ד בזבחים שם דגם סתמא לשמה קאי א"כ בטופסי גיטין הי' כשר לכל מי ששמו כשמו וכו' ואפשר במכירה ושפיר קונה הסופר בש"כ ודמי לשאר שטרות דבכה"ג אמרינן גורל"מ כממון דחי ושוב מוכח מקרא דוכתב דל"ב