לפלגות ראובן חלק ב לז

במתניתין הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חשו"ק הא למ"ד דאומן קונה בש"כ וקטן מיקני קני אקנוי לא מצא מקני והאיך יכול לגרש בו. ובקצוה"ח שם כתב לתרץ דהאומן אינו קונה בשבחו קנין גמור אלא מקצת קנין עד שיפרע ו דמיו ומכי פרע לו דמיו אפילו בע"כ תו לית לי' בשבחא כלום א"כ אפי' בחשו"ק יוכל לסלק דמי שכירות וא"צ דעתן עיי"ש. וראיתי בס' עי"ט סי' צ"ה בהג"ה שהשיג על הקצוה"ח בזה דעדיין לא הועיל כלום דהא סתמא קתני דכשרין ומי לא עסקינן שכותבין בחנם עיי"ש ובמכ"ת לא ראה אז כל דברי הקצוה"ח במש"כ שם תחלה להדיא דבאומן העושה בחנם דליכא שכירות ממילא לא קנה בשבחא כלום דהוי כאילו כבר נתקבל דמיו יעו"ש וא"כ מכותב בחנם מעיקרא לק"מ ורק מדקתני סתמא דמשמע נמי דכשר בכותב בשכר הוא שהקשה ושפיר מתרץ דנקנה לו ממילא ע"י שסילק לו שכרו גם בע"כ וז"ב

ואדרבה מ"ש בעי"ט שם לתרץ קושיא זו דל"ש כאן הא דאומן קונה בש"כ משום דלא חזי רק להאי בעל לגרש בו זאת האשה שכתוב בגט זה ולא לאחר א"כ ליכא כלל שבחא ואדרבא קלקול הוי דמעיקרא הי' ראוי לכתוב כל מה דבעי' וכו' ואפילו למאן דמוקי מתניתין דהכל כשרין וכו' כר"מ דע"ח כרתי ומיירי ששיירו מקום התורף והחשו"ק לא כתבו אלא הטופס וכו' ובטופס ל"ב לשמה וא"כ הא חזי גם לאיש אחר לגרש בו מ"מ אחר שנכתב התורף אח"כ ממילא נפסד גם שבח הטופס דשוב ל"ח לגרש בו אשה אחרת דיהא התורף שלא לשמה וכו' יעו"ש הנה יש לתמוה ע"ז [לבד דמה שכתב דאי מתניתין ר"מ היא איירי ששייר מקום התורף הוא נגד הסוגיא דלר"מ כיון דס"ל ע"ח כרתי ול"ב כתיבה לשמה הרי גם בכתבו החשו"ק גם את התורף כשר ורק לר"א הוא דאמרו שם בסוגי' ד' כ"ג שמיירי בשייר מקום התורף יעו"ש בסוגיא] דאם כבר כתבו החשו"ק את הטופס וקנו אותו ע"י השבח כיון דעדיין חזי ג"כ למוכרו לאחר במה יצא אח"כ מרשותם ע"י שקלקל אותו והאיך רשאי הוא לקלקלו ובמה יקנה הוא אחר שיקלקלו ע"י כתיבת התורף וביותר תקשה דלדבריו אם יכתבו החשו"ק את הטופס לחוד אינו כשר וסתמא דמתניתין משמע ודאי דאם כתבו רק את הטופס מותר ג"כ לכתחלה לכתוב עליו אח"כ את התורף והדר קשיא הא כבר נעשה שלהם וא"א לגרש בתורף לחוד בלא טופס. וטפי תקשה למש"כ בקצוה"ח שם בשם שו"ת מהר"ש הלוי לפרש דאומן קונה גם עצם החפץ ע"י השבח עיי"ש א"כ הא נקנה להם גוף הנייר וע' ג"כ במפרשי הים ב"ק צ"ט אות ט"ו שהוכיחו דגם הרא"ש ע"כ ס"ל כן ומתרצו בזה משה"ק על שו"ת הרא"ש שכתב גבי צייר דבצבע ל"ש הא דאומן קונה בש"כ משום דחזותא לאו מילתא היא ובקצוה"ח שם הביא משה"ק עליו מן הסוגיא דב"ק להיפוך דגם בנותן צמר לצבע אמרו שם דאי הסממנין של האומן שפיר קונה בש"כ ומפרשים כונת הרא"ש דבצבע אינו קונה רק את השבח כלפי מה דבכ"מ קונה גם עצם הכלי ע"י השבח עיי"ש ולפי"ז הא עצם הנייר של הטופס נקנה להחשו"ק והאיך אפשר לגרש בו

אמנם גם על הקצ"ח יש לתמוה מ"ש לתרץ קושית הפנ"י במה שחידש דאם מסלק להן שכרן אפי' בע"כ נעשה שלו ובחנם בודאי דאין האומן קונה בש"כ ולמה לא דחה תחלה ראיית הפנ"י מש"ש להוכיח מן הסוגיא דגיטין שם דגם בעושה בחנם ע"כ אמרינן ג"כ דאומן קונה בש"כ שהרי בגמ' שם מייתי הש"ס לפשוט האי איבעיא דטבלא מההיא מתני' דעדיות בהאי זקן אחד שהי' מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו וכו'. וקשה דילמא מיירי שכתב **(הג"ה עיי"ש בתוד"ה וכותב משה"ק מה ענין שטרי הלואה לגט דאינם אלא לראי' ואפי' במלוה ע"פ הי' גובה וכו' אי לא משום דאין לה קול ותי' בדוחק דמסתמא כיון שהי' מלוה לכל בני העיר גם הם היו נותנים לו במתנה וכו' דפעמים שלא היו קנוים לו אלא בשטר וכו' יעו"ש והטיב אשר דיבר בזה בהפלאה כתובות ק"ב תוד"ה כתנאי וז"ל ונראה דדברי התו' שם בגיטין הוא אליבא דמאן דאמר דשיעבודא דאורייתא אבל למ"ד של"ד א"כ עיקר השיעבוד הוא ע"י השטר אך נראה דאף למ"ד ש"ד אף במלוה ע"פ מ"מ הא קיי"ל דבקנין קרקע דמה"ת נקנה בכסף אפי"ה במקום שכותבין שטר לא סמכא דעתי' ואינו נקנה עד שיכתוב את השטר א"כ כ"ש בהלואה דלא סמכא דעתי' בשיעבוד הנכסים עד שיכתוב את השטר ולא קנה השיעבוד עד שיכתוב לו תדע וכו' והיינו משום דבמקום שכותבין את השטר עיקר סמיכות השיעבוד על השטר וכו' וא"כ שפיר מקשה בגיטין מההיא דזקן אחד שהי' מלוה לכל בני הכפר דבעינן ספר המקנה דהא עיקר שיעבוד הוא בשטר עכ"ד יעו"ש והנה מש"כ דהתוס' שם בגיטין לא כתבו כן אלא למ"ד דשיעבודא דאורייתא לכאורה, א"א לומר כן שהרי אביי הוא דקמקשה מההוא דזקן אחד והתוס' בעצמם שם בגיטין ד' נ' ע"א ד"ה כיון כתבו להדיא דאביי ע"כ ס"ל שיעבודא לאו דאוריתא יעו"ש [ואולי י"ל דמפרש דהתוס' בגיטין ך' הנ"ל קאי לפי תירוצם השני שם בגיטין ד' נ' ע"א עיי"ש ודו"ק.] וכבר כתבנו במק"א לדחות ד' הקצוה"ח מ"ש להשיג ע"ד התוס' הנ"ל בסי' ל"ט סק"א ומסיק שם דאביי ס"ל שיעבודא דאורייתא עיי"ש ואין דבריו מוכרחים ומבואר אצלינו באורך שלהי ב"ב עיי"ש ולא עוד אלא שהקצוה"ח ז"ל סותר בזה ד"ע שבסי' ג' ס"ק א' מוכיח היפוך דאביי ע"כ ס"ל של"ד עיי"ש ושם יבואר בע"ה הכל בארוכה ומשמע ודאי לפי"ז דהתוס' ס"ל דאף דס"ל לאביי של"ד מ"מ מדרבנן מיהת חייל השיעבוד מאיליו גם בלא השטר וכמו שמשתעבד מה"ת מאיליו ע"י ההלואה למ"ד ש"ד דודאי דוחק הוא לומר דעיקר קושית התוס' הוא ממ"ש רבא לאביי שם ומאי קושיא דילמא זקן שאני דידע לאקנויי. ורבא הא ס"ל ש"ד לפי"ד התוס' שם בגיטין נ' ע"א הנ"ל דהא שפיר י"ל דרבא לדבריו דאביי הוא דקאמר לה וכמ"ש ג"כ בפנ"י שם לפימ"ש לתרץ קושית התוס' הנ"ל דאביי לשיטתי' פשיט לה שפיר משום דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו ומשעת ההלואה נשתעבדו הנכסים להמלוה אף שעדיין לא לוה וע"כ דהוא מדין חייב אני לך מנה בשטר וכו' והדר הו"ל שטר מקנה וכו' ורבא לדברי אביי הוא דקאמר לה עיי"ש וי"ל בדבריו וקצרתי וטפי נראה לקיים תי' השני שבפנ"י שם דפשיט שפיר משטרי הלואה מדמהני לענין דאקני עיי"ש וכ"כ י"ל דמהני ג"כ השטר לענין אם מפרש לו השיעבוד לגבות מעידית כמ"ש בגיטין נ' הנ"ל דזה ג"כ אינו משתעבד רק ע"י השטר ודו"ק

ומ"ש עוד בהפלאה ז"ל דגם למ"ד ש"ד ל"ק השיעבוד עד שיכתוב לו כמו במכר באתרא דכותבין שטרא הנה לכאורה הא גם שם אמרינן דבשטר ראי' אם כתב לו את השטר נגמר המקח למפרע ע"י הכסף וכמ"ש בב"י חו"מ סי' ק"צ אות ח' בשם הר"ן בקידושין שם וכ"כ גם הכא נימא דיחול השיעבוד למפרע ע"י הכסף שהלוה לו אחר שכתב לו השטר לראי' אמנם אזיל לשיטתו שכתב במקנה קידושין כ"ו דמלשון השו"ע חו"מ סי' ק"צ ס"ז וחי"ת משמע דאין הקנין אלא בשעת כתיבת השטר ולא למפרע עיי"ש אבל כפיה"נ אישתמיט מיני' לפי שעה דברי הב"י הנ"ל שכתב להדיא איפכא וכנ"ל ודו"ק כי קצרתי מפני שנראה עיקר לתרץ קושית התוס' כמ"ש לעיל: