לפלגות ראובן חלק ב כט

לאוסרה לדעת הבה"ג אם הבעל אינו בקי ואינו נאמן כלל אחר שע"כ אין דין בעדותן לבד דאם יש די בעדותן לבד למה לא באו עד השתא וכבשו עדותן והבעל הא א"נ ומאי מהני תק"ח שתינשא בד' וע"כ כר"א דהבעל נאמן בכה"ג דליכא ס"ס ומהני עדותן לענין תחתיו וברצון ועיי"ש עוד העתקנו כל דבריו כי אמנם נחמדים הם וצריכים לעניננו

ומעתה לפ"ז מה נעים לנו לחבר את הענינים בקשר של קיימא דלכאורה עדיין צריך להבין מנין לו לרש"י להכריח כשיטת הבה"ג ולפרש דמ"ש שמואל במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים דז"א אלא לענין מיתה ומלקות ולא לאסור על בעלה ובזה בעינן דוקא כמב"ש אמנם עפ"י דברינו דלעיל י"ל בטו"ט לפי מה שהסברנו ד' הרמב"ן שלהי יבמות דמשו"ה אין עדי נשים צריכין דו"ח משום ה"ט דהשתא הא לית כאן עדיין דין מיתה רק דין איסור וממון ומה שאיפשר שתתחייב אח"כ מיתה זה לא איכפת לן להצריך עתה דו"ח משום שכיון שתתחזק א"א שפיר קטלינן לי' ע"י ההתראה א"כ הא לפי האי סברא שפיר י"ל דמזה למד רש"י ז"ל דגם מ"ש שמואל דסגי במנאפים כדרך המנאפים דז"א אלא במקום דאיכא נמי התראה כיון דגם זה ל"מ אלא מטעם חזקה כמ"ש הרמב"ם דמחזקינן שגמר ביאתו ע"י חזקת צורה זו וכנ"ל וי"ל דזה ל"מ אלא במקום שקיבלו התראה אבל בגוונא דליכא התראה וכמו לאוסרה על בעלה שפיר י"ל דל"מ ואינה נאסרת בכדרך המנאפים לחוד. דנאמנת להכחיש את העדים ולומר שברי לה שלא הערה בה. ושפיר מפרש עפ"ז גם מ"ש במתני' דריש כתובות שתיקנו להינשא בד' משום שאם י"ל ט"ב הי' משכים לב"ד והיינו שמתוך שיצא הקול יבאו עדים והיינו ע"כ עדים דשכיחי שיעידו רק שראו כדרך המנאפים ול"מ עדותן לאוסרה על בעלה רק בצירוף מה שהבעל יטעון טענת פ"פ או ט"ד דאמרינן דנאמן ובקי הוא בזה ובמקום דל"ש ס"ס נאמן בעצמו לכן יהני ג"כ השתא עדות העדים לענין שהי' תחתיו וברצון ותאסר עליו ושפיר עשו ששתקו וכבשו את עדותן עד היום כי לא הי' מועיל כלל עדותן לחוד לאוסרה על בעלה בלא הגדת הבעל וכמשנ"ת ודו"ק בזה כי דברים נכונים המה בע"ה עפ"ד המהרמ"מ הנ"ל: פלג ז

אמנם לבד מה שעדיין לא יספיק לן ליישב משה"ק על הרמב"ם ז"ל שלא הביא טעם הגמ' שלהי יבמות משום דאיכא כתובה למישקל וכו' הנה גם עיקר ד' המהרמ"מ הנ"ל אינם מוכרחים כלל לומר שיצטרפו עדותן של העדים להגדת הבעל לאוסרה כיון דכל אחד בפ"ע אינו מספיק לא הגדת העדים לחוד ולא טענת הבעל לחוד איפשר שגם שניהם כאחד ג"כ לא יועילו ולבד מה שאין לנו הוכחה לזה הנה נראה ג"כ להוכיח להיפך מהאי סוגיא דסנהדרין (דף מא) הנ"ל במאי דקאמר ר"ח דעידי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה ע"ב באנו ופריך שם בגמ' מאי שנא נערה מאורסה דנקט אפילו נשואה נמי וכו' עיי"ש ולפי דבריו ז"ל הא י"ל, דדוקא ארוסה נקט והיינו שהעידו אחר שנישאת ואחר שגם הבעל טען טענת פ"פ או ט"ד דע"כ מיירי שהעידו בגוונא דשכיח כמו בכדרך המנאפים דל"מ לאוסרה ע"ב לשיטת הבה"ג ורש"י ז"ל רק עתה יכולים המה לומר שבאו לאוסרה ע"ב משום שיצטרפו דבריהם לטענת הבעל ותיאסור עליו אבל בנשואה לא תועיל עדותן כלל לאסור ע"ב ע"י העדאתן שראו כדרך המנאפים וכנ"ל. [אמנם זה יש ליישב לפי המבואר לעיל פלג ה' ביאור הסוגיא בשם הנוב"י ז"ל דאף אם יעידו העדים בגוונא שתתחייב על פיהם מ"מ איפשר לה לומר שלא ידעה שיאמרו כן ולא התירה א"ע למיתה עיי"ש וא"כ הא עדיין לעולם תוכל לומר שכסבורה היתה שיעידו שראו כמב"ש ושלא יבאו רק לאוסרה ע"ב ולא התירה א"ע למיתה כלל גם בנשואה ודו"ק] אשר ע"כ עלינו ללכת בדרך אחרת בישוב הדברים בע"ה בשגם כי עיקר שיטת הבה"ג רבו החולקים עליו וכמשנ"ת בראשונים ז"ל ונקדים תחלה לפרש כונת התוס' גיטין (דף יז ע"ב) הנ"ל במש"ש ומסתברא דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה שהמפרשים נחלקו בכוונת דבריהם ז"ל דהנה במהרש"ל שם וכן במהר"ם שי"ף ז"ל שם ביארו דבריהם דהוא משום שמא זינתה ל"ד לשמא תזנה כמו דאמרינן לקמן שם דלשמא מת ל"ח ולשמא ימות חיישינן. אלא שנתקשה שם במהרמ"ש למה קראו כאן בגיטין גבי חששא דב"א שמא תזנה ולא זינתה יעו"ש שנשאר בקושיא והנראה שמפרשים כונת ד' תוס' דהוא לחזק הוכחתם דע"כ דרק זנות בעדים והתראה ל"ש אבל א"ל דשום זנות ל"ש דהא בריש כתיבות תקנו וכו' דחיישינן לאיקרורי דעתא ומסתברא דטפי איכא למיחש לשמא תזנה והיינו דא"כ ודאי הי' לנו למיחש גם כאן בגיטין לחשש דזנות וע"כ לחלק כנ"ל בין זנות בעדים והתראה בין שלא בעדים. ונמצא דלפ"ז באמת דל"ח ר"ל גם לשמא תזנה כמו כאן בגיטין וכנ"ל משים דזנות בעדים והתראה ל"ש כלל. אמנם עיין בהפלאה ריש כתובות בד"ה עוד נלפענ"ד מ"ש לפרש כונת ד' התוס' בגיטין הנ"ל בשם המפרשים דכונתם אדרבה לתרץ קושייתם ממה שהקשו דבכתובות הא תיקנו משום זנות וע"כ דשכיח היא וע"ז תירצו לחלק דרק שם בכתובות שפיר תיקנו משום דיש לחוש לשמא תזנה אחר החופה וכמ"ש בכתובות (דף עה) דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ומיישב שם בזה קושית התוס' על רש"י דלאביי באמת אין הטעם משום קול רק משום שמא תזנה אחר החופה וא"ש נמי בזה מה דמצינו לרבא דס"ל בסנהדרין (דף ח) דכו"ע ללעז לא חיישינן ופירש"י דל"ח כשיבאו לב"ד יצא הקול וישמעו עדים ויבאו ויעידו הרי דל"ח לזה וע"כ דחיישינן לשמא תזנה אחר החופה יעו"ש באורך. ולדבריו ז"ל בכונת ד' התוס' בגיטין (דף יז) הנ"ל נמצא דבאמת י"ל דגם ר"ל ס"ל דחיישינן לשמא תזנה בכל גווני לפי תירוץ זה ורק בהאי דגיטין ל"ח ר"ל משום דהתם שמא זינתה הוא (ויתיישב נמי בזה קושית המהרמ"ש שהבאנו מה שדקדק למה קראו כאן בגיטין שמא תזנה ולא זינתה ולפ"ז אה"צ דחשיב להו לחשש דעבר שמא זינתה וכנ"ל ודו"ק] אבל לזנות דלהבא באמת ס"ל לכו"ע דחיישינן וכמשנ"ת: **(הג"ה [לפמ"ש המהרש"ל והמהר"ם שי"ף כאן בטעמא דמילתא משום דדמי לחשש דשמא ימות יש לדון עפ"י מש"כ בנוב"י מ"ק חיו"ד סי' נ"ה לחדש כה"ג גם גבי הא דעונה סמוך לוסתה דגם למ"ד דווסתות דרבנן מ"מ צריך לפרוש בעונה הסמוכה לוסתה מה"ת מה"ט דשמא ימות חיישינן דלא מהני החזקה על להבא משום סופו למות א"כ לפ"ז הא כאן גבי זנות דאין סופה לזנות)**