לפלגות ראובן חלק ב כח

דאפשר מיהת. ור"ט ור"ע נמי דאמרי דהיו שואלין את העדים אם ראו כמב"ש ע"כ ס"ל דזה דבר האפשר דאי נימא דזה א"א כלל א"כ ע"כ עלינו לומר דלא הצריכה התורה כלל שיעידו עדים ע"ז והאיך א"כ אומרים שהיו שואלים כן את העדים והיו פוטרים אותם כיון שא"א כלל ודאי דא"צ מה"ת ע"כ מוכח דאפשר הוא שיעידו העדים גם בכה"ג אלא כיון שהוא לא שכיח כלל לכן שפיר אומרים שלא הי' נהרג אדם מעולם בכה"ג אם היו דורשין וחוקרין את העדים באופן זה וזה פשוט וברור לענ"ד. וממילא יתיישב נמי משה"ק עוד שם בהג"ה מהאי סוגיא דסנהדרין (דף מא). לדעת בה"ג איך קאמר שם ר"ח דעדי נערה המאורסה שהוזמו, אינן נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו והא כיון דעדים לא אמרו שראו כמב"ש רק כדרך המנאפים א"כ הא בכה"ג אינה נאסרת על בעלה כלל לדעת בה"ג הנ"ל עיי"ש שנשאר בצ"ע. ולכאורה סבור הייתי לומר בפשיטות די"ל דאה"נ דמיירי ר"ח בגוונא דהעידו כמב"ש ובהא הוא דאמר ר"ח דיכולין לומר לאוסרה ע"ב באנו אמנם שינויא דחיקא לא משנינא דלבד מה דר"ח סתמא קאמר הנה גם זו"ז עדיין תיקשי במאי דפריך שם בגמרא אלא בא"ח דקיימא לן דמיקטלה אליבא דר"י בר"י היכי י משכחת לה והא מאי פריך דשפיר משכחת לה בגוונא שהעידו עדים רק בכדרך המנאפים דאז שוב א"י לומר לאוסרה ע"ב באנו וכנ"ל. אמנם נלענ"ד לתרץ בדרך נכון מאד בע"ה עפמ"ש בנוב"י אה"ע מ"ת סי' ך' לפרש סוגית הגמ' שם בכדי שלא תיקשי קושית המהרש"א שם דמשכחת לה דמיקטלא כשמת בעלה בשעה שהעידו ותי' המהרש"א תמוה מ"ש לתרץ דיכולה עדיין לומר שבאו להפסיד כתובתה דמה יענה במש"ש לאוסרה על בועלה באנו דילמא מיירי שמת הבועל ותירץ שם דכיון. דטעמא דחבר א"צ התראה לריב"י הוא משום דחבר הוא כאילו התיר עצמו למיתה ואם זו בשעת זנות הי' בעלה חי לא התירה עצמה למיתה דאטו ידעה שבעלה ימות קודם. שיעידו היא סברה שיעידו תיכף ויהי' עדות שאאי"ל שיכולים לומר לאוסרה ע"ב באנו וא"כ גם בארוס מת כבר בשעת העדאתן מ"מ הא היא לא התירה א"ע למיתה מטעמא דכסבורה היתה שיבואו קודם יעו"ש ודפח"ח. ולפ"ז גם קושיא זו שהקשה בנו הג' בהג"ה ג"כ לק"מ דאף בהעידו העדים רק בכדרך המנאפים מ"מ עדיין הוי עדות שא"א יכול להזימה ולא התירה א"ע למיתה משום שסברה שיעידו שראו כמב"ש ויפטרו א"ע עי"ז וממילא לא התירה א"ע למיתה מה"ט ודו"ק כי נכון הוא בע"ה: פלג ו

ומעתה עפ"י כל הנ"ל נוכל לבאר הדברים בפשיטות רק עוד עלינו להקדים מה שהקשו כולם במה שפירש"י ריש כתובות במ"ש בתולה נישאת וכו' שאם הי לו ט"ב הי' משכים לב"ד ופירש"י ז"ל שמתוך כך יצא הקול ויתברר הדבר ע"י עדים יעו"ש. והקשו רבותינו האחרונים ז"ל דהאיך אפשר לומר טעמא דמתני' דחיישינן שמא יבאו עדים והא מצינו בסנהדרין (דף ח) בסוגיא דמש"ר חוששין ללעז לפי אוקימתא דעולא שם הוא מחלוקת דר"מ ורבנן ולשאר אמוראי שם ס"ל דכו"ע ס"ל דא"ח ל ללעז והיינו דלא שחיישינן שמא יבאו עדים כשיצא הקול רק לאוקימתא דאביי שם ס"ל לכו"ע דחיישינן ללעז וא"כ תיקשי אטו לא ס"ל להני דא"ח ללעז האי תקנה דמתני'. עיין הפלאה ריש כתובות מ"ש בזה ולקמן יבואר בע"ה. ואף אי נימא לחלק כמ"ש התוס' שם ריש כתובות בין זנות בעדים והתראה דלא שכיח ובין זנות בלא התראה ותקנה דמתני' נעשה מחשש עדים בלא התראה דשכיח ושם בסנהדרין ל"ח שיבאו עדים שהתרו בה כדי לחייבה מיתה דזה לא שכיח עדיין תיקשי מיהת לר' יוחנן דס"ל בגיטין (דף יז) טעמא דזמן בגיטין משום בת אחותו דלדידי' ע"כ ס"ל דגם זנות בעדים והתראה שכיח. כמש"כ בתוס' שם דרק לר"ל מתרצי לחלק בין זנות בעדים והתראה ובין שלא בהתראה אבל לר"י ודאי דס"ל דשכיח גם בהתראה וא"כ לדידן דקיי"ל כר' יוחנן עדין תקשי למה. א"ח ללעז ולקמן יבואר בע"ה הנלענ"ד בזה

ולעניננו נביא כאן מש"ש בס' מהרמ"מ לתרץ קושיא זו בצירוף משה"ק התוס' על רש"י ריש כתובות מהא דלקמן מייתי אביי ראי' דהאומר פ"פ נאמן לאוסרה ממתני' דבתולה נישאת ולפירש"י הא אין ראי' כלל וכו' ומתרץ גם שניהם עפמש"ש להסביר מ"ש בתוס' גיטין (דף יז ע"ב) בד"ה זנות ל"ש דמסתברא דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה יעו"ש ומסביר כונתם ז"ל דה"ט דאין לחוש לשמא זינתה אף דעצם הזנות שכיח מ"מ אין לחוש שמא זינתה כבר בעדים והתרו בה ועדיין עד השתא לא באו כמו התם גבי הא דחוששין ללעז זה אין לחוש דאם איתא שכבר זינתה בעדים מדוע כבשו עדותן הא מחויבים להעיד כמ"ש ברא"ש פ"ק דמכות יעו"ש. וזה סברת התוס' דיש חילוק בין שמא זינתה דל"ח ובין שמא תזנה דשפיר יש לחוש גם לר"ל דס"ל זנות ל"ש והיינו אף זנות דלהבא ולדידי' ע"כ לחלק דטעמא דמתניתין דריש כתובות הוא משום דזנות בלא עדים ודאי שכיח וחיישינן גם לזנות דשלעבר בכה"ג ואמנם לדידן דס"ל כר"י אפי' זנות בעדים והתראה ג"כ שכיח שתזנה ומשו"ה חיישינן שמא יחפה, והא דא"ח ללעז לפירש"י הנ"ל משום דא"ח שמא כבר זינתה ועדים ראו והתרו בה דא"כ למה כבשו עדותן ולא באו להעיד והדר קשיא גם במתניתין דריש כתובות לפירש"י דהתקנה הוא משום דעי"ז יבאו עדים שראו הדבר מדוע כבשו עדותן עד עתה דדוחק לחלק בין התראה לשלא בהתראה לענין זה דודאי בכל גווני היו באים להעיד כיון שראו ואשר ע"כ כתב להוכיח מזה דרש"י ס"ל ג"כ כהבה"ג הנ"ל דלאסור אשה ע"ב בעינן דוקא שיראו עדים כמב"ש ובלא"ה יכולה היא להכחיש את העדים ואפילו נגד החזקה מהני ברי דידה והא ודאי דל ח רק לזנות דשכיח אבל לראיית כמב"ש דל"ש ודאי דאין לחוש וא"כ הא אף אם יבאו עדים ויעידו כדרך המנאפים הא לא יהני עדותן לאוסרה ע"ב א"כ שפיר י"ל דחיישינן לזנות כהאי ואף שלא באו עד השתא יפה שתיקותן בזה כיון דאף אם היו מעידין לא תועיל עדותן וא"כ שפיר יש לחוש דעתה אחר שיצא הקול ממה שטען הבעל פ"פ או ט"ד ונתברר שודאי נבעלה אך אין אנו יודעין אם באונס או ברצון או תחתיו לזה שפיר מהני עדות העדים שראו כדרך המנאפים ברצון ותחתיו ותלינן הקלקול על שעה שהעידו העדים ושוב א"נ האשה להכחיש כיון שנתברר ע"י הבעל שנבעלה, וד' הבה"ג דהיא נאמנת לומר שלא הערה בה מיירי בשלא נודע לנו כלל שזינתה ונבעלה ביאה גמורה וה"ט שכבשו עדותן ולא העידו עד היום ומעתה לק"מ קושית התוס' מהא דאביי דשפיר מייתי אביי ראי' ממתני' דהבעל נאמן דאל"ה גם עדות העדים לא מהני