לפלגות ראובן חלק ב כו

ולכאורה אפשר להקשות לפ"ד הנוב"י ז"ל דעיקר הטעם דסגי במנאפים כדרך המנאפים לח"מ ומלקות הוא משום קבלת ההתראה א"כ למה קאמר שמואל שם בב"מ (דף צ"א ע"א) דבכלאים עד שיכניס דוקא והא גם התם מתרין אותו ומקבל התראה א"כ ל"ל כולי האי אכן באמת לק"מ דשאני כלאים כיון דלא איתרבי בזה העראה לאיסור א"כ הא עדיין לא התחיל כלל בעבירה קודם שיכניס ול"ש לדון בזה חזקת צורה זו אף שקיבל התראה ואולי יתיישב ג"כ עפ"ז משה"ק בנוב"י שם לשיטת הבה"ג הנ"ל א"כ למה לא מחלק שמואל גם במנאפים גופייהו בין חיוב העונש לאיסור על בעלה דבזה בעינן דוקא כמב"ש עיי"ש שנדחק ולהנ"ל י"ל דשמואל דינא קמ"ל דבזה בעינן דוקא עד שיכניס מן הדין ולא סגי בהעראה ועיקר האיסור הוא רק אח"כ ונ"מ נמי לענין התראה דצריך שיתרו אותו בשעת העבירה ול"ד לענין לאסור אשה לבעלה דהוא אינו אלא משום חסרון ידיעה שלנו ונאמנת להכחיש ודו"ק כי קצרתי

אמנם ע"ד החידוד נראה די"ל בזה דאולי גם הבה"ג יודה דלשמואל לשיטתו סגי בכדרך המנאפים גם לאוסרה על בעלה ורק לדידן הוא דמחלק הבה"ג בין **(נימא דס"ל כר"ש ממ"ש ר"ע דנזיר ששרה פתו ביין וי"ב כדי לצרף כזית חייב ואי נימא דכר"ש ס"ל ל"ל צירוף וכו' הרי דגם בתערובות חייב בכ"ש אליבא דר"ש דהא בנזיר ששרה פתו ביין בתערובות מיירי. ותירצו ז"ל עפ"ד הריטב"א בשם הרמ"ה ז"ל שהבאנו לעיל מש"כ בטעמא דר"ש דהוא משום האי סברא דאחשבי' ואסברא לן נמי בזה דברי הר"ר יקר ז"ל הנ"ל דהיינו נמי טעמא דידי' דא"ח בכ"ש אלא בענין דשייך לומר אחשבי' אבל לא בתערובות די"ל לא אחשבי' כלל לאיסור ואכיל לי' משום ההיתר המעורב בי' וממילא נמי דהתם בנזיר ששרה פתו ביין דאיהו הוא דקמערב התערובות בידים ודאי אמרינן דאחשבי' וחייב בכ"ש גם בתערובות כהאי כיון דקעביד בידים. והדברים נכונים מאד לכאורה. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל בע"ה דחוים גם הם דודאי גם בתערובות שנתערב מאיליו שייך לומר דאחשבי' אחר שקיבל עליו ההתראה וכנ"ל ואין חילוק לפ"ז בין תערובות ממילא ובין תערובות דאיהו קעביד לי' בידים [ויפה כתבו האחרונים ז"ל לתרץ קושיא זו בכמה אנפי עיין נוב"י מ"ק יו"ד סי' צ"א וע' שו"ת א"מ סי' י"ג ובס' ב"ט שער התערובות ד"ב פ"א. והדברים עתיקים] אבל ודאי דלא מהני האי סברא דאחשבי' לחייב אותו מלקות במקום דפטור עליו מן הדין וגם לר"ש ע"כ לומר דלאו מה"ט דאחשבי' לחוד הוא דמחייב לי' בכ"ש אלא דכך הי' לו דבר זה בקבלה ששיעורין לא נאמרו אלא בשוגג ולקרבן וכמ"ש בנוב"י שם סי' צ"א אלא דיהיב ג"כ טעמא למילתי' דבמזיד החמירה תורה לחייבי' בכ"ש משום האי סברא דאחשבי' דשייך במזיד ולא בשוגג אבל בתערובות לשיטת הר"ר יקר הנ"ל ע"כ דכך הי' לו בקבלה דמה דכ"ש למכות הוא רק באיסור בעין ולא בתערובות ודאי דגם באחשבי' ומערב לי' בידים מיפטר ג"כ. וע"כ דגם שיטת הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דגיה"נ אין ליישב כפ"ד המנה"ח הנ"ל רק כמ"ש בשעה"מ וכרו"פ דהוא משום דרחמנא אחשבי' לאכילה גבי איסור גיה"נ לכן מיקרי זה אכילה ומתחייב גם משום איסור נבילה וקדשים ודו"ק כי קצרתי

ובהיותי בזה לא אמנע מלהביא ג"כ מה שכתבתי שם עוד בהאי ענינא במשה"ק עוד על הרמב"ם ז"ל שפסק שם דגיה"נ נוהג במוקדשין והקשו כיון דס"ל דוולדות קדשים במעי אמן הן קדושים וכמ"ש בפ"ד מה' תמורה א"כ איסור גיד אינו חל על מוקדשין וכמ"ש בסוגיא ר"פ גיד הנשה דדוקא מבכרת דאיסור גיד קדים ואיסור קדשים חל עליו בכולל אבל וולדות קדשים למ"ד במעי אמן ה"ק א"ח איסור גיד על מוקדשין ותיקשי על הרמב"ם כנ"ל ע' שער המלך שם ובמנה"ח מצוה ג' תירץ בתרתי ודבריו תמוהים א' כתב שם דהש"ס שם בסוגיין אזיל למ"ד דיש בגידין בנ"ט וא"כ איסור קדשים קדים אבל להר"מ דס"ל דאב"ג בנ"ט ואין חיובו משום קדשים אלא מטעמא דאחשבי' א"כ עיקר איסור קדשים בא רק ע"י חלות איסור הגיד עיי"ש ואין זה אלא תימא והמעיין בסוגיא יראה בעיניו איך אדרבא אמר שם איפכא למ"ד אב"ג בנ"ט דהכי איתא התם אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא הרי להדיא דאי אין בגידין בנ"ט אין במוקדשין איסור הקדש על הגיד כלל וכן באמת תמה הרשב"א ז"ל על הרמב"ם מהאי סוגיא מובא בכ"מ שם דכיון דלדידי' ס"ל דאב"ג בנ"ט א"כ ליכא כלל לאיסור מוקדשין בגיד עיי"ש ובשעה"מ שם במש"כ ליישב דברי הרמב"ם ולחלק דאף דבשארי גידין א"ב בנ"ט מ"מ גיה"נ שאני משום דרחמנא אחשבי' לאוכל לגבי איסור גיד משמע שם מתחילת דבריו דבזה א"ש גם מ"ש הר"מ דבגיד הנשה של עולה מתחייב שתים וזה פלא שעדיין לא פלטינן מחדא היא קושית הרשב"א ז"ל מר"פ גיה"נ שמבואר שם להדיא דאין מוקדשים נוהג בגיד למ"ד דאב"ג בנ"ט ומוכרח לכאורה דגם סברת אחשבי' לא מהני בה ודו"ק

אכן שבתי וראיתי שאיפשר ליישב גם קושיא זו עפ"י דבריו ונימא דהאי סוגיא אזיל אליבא דמ"ד דאי אב"ג בנ"ט גיה"נ אסור בהנאה וכמ"ש גם כן בסוגיא דפסחים ר"פ כ"ש ומשו"ה ל"ח הקדש כלל [עיין עי"ט סי' ע"ה שכתב כן דאי גיה"נ אסור בהנאה אינו ברשותו להקדיש אכן אינו מוכרח דלהיפך מצינו בתוס' חולין (דף קמ ע"א) ד"ה למעוטי גבי ציפורי עיה"נ דחל ההקדש רק שנסתפקו אי חזי להקרבה הרי דההקדש חל אף דמיירי התם לאחר גמ"ד וכמ"ש במהרש"א שם וכבר נתקשו האחרונים בזה מן הסוגיא דב"ק (דף מה) נגמר דינו הקדישו אינו מוקדש ע' באי"צ סי' כ"ד חיו"ד והקדימו ג"כ בס' תפארת צבי חיו"ד סי' ט' ועוד אחרונים ועיי"ש בבאי"צ מ"ש לחלק בין קדוה"ג לקדושת דמים דקדוה"ג שפיר חייל גם על איסוה"נ למש"כ בקצוה"ח סי' ת"ה דאיסוה"נ מיקרי שלו רק דאינו ברשותו וכמ"ש ג"כ בקצוה"ח סי' קי"ז בשם הריב"ש עמש"כ בזה בסיומא למס' ברכות פלג י"ב בהג"ה וקצרתי הרי דקדוה"ג חייל על איסוה"נ וא"כ גם גבי גיה"נ ליקדש אמנם עיין בעי"ט שם פוס"י ס"ח מ"ש לפרש ד' התוס'. חולין (דף קמ) הנ"ל דאיירי קודם הגמ"ד והדברים ארוכים ואכ"מ] והיינו דקאמר דאיסור מוקדשין ליכא אבל להרמב"ם לשיטתו דפסק בגיה"נ דמותר בהנאה וכמש"כ הקדמונים ז"ל ליישב דבריו עפ"י סוגיא דפסחים שם. וע' שעה"מ שם ושפיר חייל ההקדש שוב יש מקום לומר דה"ט דגם גבי גיה"נ של עילה חייב שתים משום דרחמנא, אחשבי' וכנ"ל

ומש"ש עוד במנה"ח ליישב שיטת הרמב"ם דאיסור גיד חל על מוקדשין דמיירי בגוונא שאין בו)**