לפלגות ראובן חלק ב כה

מוכיח שם דע"כ האי סוגיא דכתובות הנ"ל איירי מחיוב מלקות דאמרינן דלכך ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלית בי' התראה וכו' ובמלקות ל"ב קבלת התראה שיתיר א"ע וכו' עיי"ש. והדברים תמוהים לפי משנ"ת מסוגיא דסנהדרין (דף פא) הנ"ל דודאי ע"כ גם במלקות בעינן קבלת התראה וע"כ צריך לומר דגם בכה"ג מיקרי קבלת התראה אם אמר ע"מ שאם יזומו אות' יתחייב מיתה או מלקות ודמי לספק ב"ט לראשון או בן ז' לאחרון דהכה את זה וחזר והכה את זה דחייב לרבנן דר"י ביבמות (דף קא ע"א) וע"כ שקיבל התראה בשעה שהכה את הראשון ואמר ע"מ שאם אכה גם את השני שאתחייב מיתה ואף דהשתא גם הוא א"י אם מתחייב וכ"ש כאן שהמותרה בעצמו הלא יודע שמעיד שקר. ואף שיש לחלק מ"מ נראה די"ל עוד דגם כאן הלא אפשר שיתחייב מיתה כשניזום אף אם אולי האמת כמו שהעידו הראשונים דהא ע"ז חידוש הוא ומאי ש חזית וכו' ומ"מ גזה"כ הוא דבתראי מהימני ונהרגין הראשונים וא"כ שפיר מיקרי קבלת התראה אף אם יחזיק בדבריו שהאמת אתו ומ"מ יאמר אם יבאו עדי שקרי ויזומו אותנו מקבלים אנחנו חיוב מיתה שנתחייב עי"ז וע"מ כן אנחנו מעידים דודאי הוי קבלת התראה בכה"ג

עכ"פ ברור הוא מהאי סוגיא דסנהדרין (דף פא) דצריך קבלת התראה גם במלקות וכנ"ל ולפ"ז צע"ק דברי הרשב"א המובא בש"ך יו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ז וז"ל דה"ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ"ש כשאמר אעפ"כ אינו נאמן ע"כ הרי משמע מדבריו דא"צ שיקבל עליו את ההתראה. ועיין ג"כ ברמב"ם פ"ב מה' שבועות הי"ב מ"ש וז"ל אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקיבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת ההתראה וכו' הרי משמע דל"ב קבלת התראה דוקא. וצע"ק ויש ליישב ודו"ק כי קצרתי] **(הג"ה [ובמק"א כתבתי לדחות עפ"ז מ"ש בס' מנה"ח מ' רפ"א ליישב משה"ק רבותינו האחרונים ז"ל על פסקי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה"ה האוכל מגיה"נ של בהמה טמאה פטור לפי שא"נ בטמאה ופטור גם על איסור טמאה משום שאינו כאוכל משאר גופה לפי שאין הגידין בכלל הבשר והיינו דס"ל כר"ש דאין בגידין בנ"ט ולמה פסק שם בהלכה ו' דאוכל מגיה"נ של עולה ושל נבילה חייב שתים משום גיד ומשום עולה ונבילה הא כיון דס"ל דאב"ג בנ"ט לא יתחייב רק משום איסור גיד ולא משום עולה ונבילה כמו שפטור על איסור טמאה מה"ט עיי"ש בכ"מ ובשעה"מ פ"ח מה' מ"א וכתב במנה"ח שם תירוץ נפלא דעיקר מה דלא אמרינן בכל איסורין שבתורה שיתחייב משום האי סברא דאחשבי' הוא כמש"כ בלח"מ פ"ה מה' שבועות בשם הר"ן דבאמת אמרינן בכ"מ שכיון שאוכל מסתמא מחשיב זה רק אם עביד איסור באכילתו זאת אז אדרבא אמרינן דלא מחזקינן לי' ברשיעי וע"כ אמרינן דלא אחשבי' כדי שלא לעבור וכן גם כאן בגיה"נ של טמאה אמרינן ודאי דלא אחשבי' ל"כ גבי גיה"נ של עולה ושל נבלה כיון דמ"מ קעביד איסורא דהא חייב משום גיה"נ שוב ל"ש האי חזקה גבי דההוא גברא ואמרינן נמי דאחשבי' וכמ"ש כה"ג בב"ש ומל"מ ז"ל ה' גיטין בשם הרשב"א ז"ל בענין חזקה דא"א עושה בעילתו ב"ז דבנדה ל"ש חזקה זו עיי"ש שקלסי' לדבריו

ולפי משנ"ת בפנים הנה אף אם יהיבנא לי' במש"כ דבמקום שבלא"ה עושה איסור לא דיינינן ליה מעתה בחזקה דלא עביד עוד איסור אם איפשר לו בהיתר עמש"כ בע"ה בזה בסיומא דמ' ברכות פלג כ"ו בהג"ה ובחד איסורא אמרינן דלא אחשבי' עדיין תיקשי דהא א"א כלל לומר דלא אחשבי' דהא קיבל עליו התראה וע"כ דאחשבי' לאוכל ודאי דגבי גיה"נ ש"ט אף אם יתרו בו ויקבל ההתראה מ"מ יפטר והרי מצינו בכה"ת כולה דלא מתחייב מה"ט דאחשבי' וכמו בשלכד"א וכיו"ב דל"א שיתחייב מה"ט דאחשבי' ואף אם יקבל התראה ויחשבנו לפנינו. ומצינו נמי דפליגי ר"ש ורבנן במאי דס"ל לר"ש כל שהוא למכות ולקרבן בעי כזית וביאר הריטב"א במקומו שם במכות (דף יז) טעמא דמילתא בשם הרמ"ה ז"ל דלמלקות כיון דאכיל במזיד אחשבי' לחומר האיסור להתחייב בכ"ש אבל קרבן שהוא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עיי"ש. הרי להדיא דלרצן ע"כ אי דלא ס"ל כלל האי סברא דאחשבי' או דאף אם אחשבי' מ"מ פטור בכל איסורי תורה ורק באיסור שבועה שלא ע"י דבריו ובידו לאסור ע"ע כל מה שירצה בזה הוא דאמרינן כי ברצונו ודעתו הדבר תלוי ו דאחשבי' לאוכל כדי שלא יעבור וכן נמי להיפך אמרינן דלא אחשבי' כדי לקיים שבועתו וכן גבי טומאת אוכלין דמצינו נמי דמהני מחשבתו להתחייב ומשוי אוכל וחייב גם משום טומאת מו"ק ע' חולין (דף קיז ע"ב) ר"י אומר האלל המכונס אם י"ב כזית במק"א חייב עליו וברש"י שם משום דאחשבי' ה"ט משום דבאמת הא אעל רק בדעתו של אדם הוא דמבטל לי' בכה"ג מהני מחשבתו דידי' שלא יתבטל אבל איך נימא בפחית מכשיעור או בשלכד"א שיתחייב מה"ט דאחשבי' בשארי איסורי תורה ומכ"ש במקום שאינו אוכל כלל כמו בגיה"נ כיון דאמרינן אב"ג בנ"ט והוא עץ בעלמא אלא שהתורה אסרתו היכי נימא שיתחייב בי' משום עולה או נבילה מטעמא דהוא אחשבי' לאוכל ואף אם יחשוב אותו בפירוש לפנינו א"א כלל לחייב אותו מה"ט כמו בשלכד"א או פחות מכשיעור לרבנן וע' ט"ז או"ח סי' תמ"ב סק"ח במש"כ ע"ד הרא"ש דס"ל בחמץ שא"ר לכלב שאסור מיהת באכילה משום דאחשבי' שזה אינו אלא מדרבנן ומביא ג"כ ראי' מיוה"כ דאכילה שא"ר פטור ודבריו צודקים מאד לדידן דל"א סברת אחשבי' להתחייב עליו מה"ת ועיי"ש במג"א ס"ק י"ד ובמחצה"ש דאף דאין זה אכילה מ"מ הנאה הוא ואין זה נכון דכיון דאין זה אוכל ואין עליו יסור חמץ גם הנאתו אינה אסורה וקצרתי

עכ"פ נראה ברור דלדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דבעינן דוקא כזית ל"מ סברת אחשבי' להתחייב עליו וע' ג"כ מ"ש בשו"ת חכ"צ סי' פ"ו דטעמא דח"ש אסור מה"ת בכל האיסורין הוא משום דכיון דעושה מעשה מחשיבו לאותה פחות משיעור אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ואינו מבערו כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן בי' חזי לאיצטרופי עיי"ש. ובחו"ד סי' ק"ד ס"ק א' מביא את דבריו הרי דאף דאחשבי' מ"מ אינו מתחייב מלקות עי"ז. וכמו שכתבנו דע"כ כיון שקיבל התראה ודאי אחשבי' לכאורה. וכנ"ל. וכן יש לדחות ג"כ עפ"ז מש"כ האחרונים ז"ל לתרץ הקושיא המפורסמת שהקשו על מ"ש התוס' בע"ז (ד' סח ע"א) בשם הר"ר יקר מקינון ז"ל דמאי דס"ל לר"ש כ"ש למכות אינו אלא בשהאיסור בעין אבל לא בתערובות עיי"ש והקשו עליו מסוגיא ערוכה בשבועות (ד' כא ע"ב) דפריך אליבא דר"ע אי)**