לפלגות ראובן חלק ב כד

וכמו שמצינו ג"כ למהרי"ק שורש פ"ז שמדייק לחלק ביניהם מסוגיא דקידושין (ד' פ') עיי"ש מ"ש דגבי ד"נ לסקול ולשרוף צריך חזקה גדולה ומעשה מוכיח על החזקה אבל במלקות סגי בחזקה לחוד גם בלא מעשה מוכיח יעו"ש באורך ובאמת יתיישב לפ"ז קושית הפנ"י שם שהקשה על שיטת הרמב"ם הנ"ל מהאי סוגיא דקידושין (דף סג) דאר"ח אחד זה ואחד זה אין סוקלין וע"כ איירי שם בשכבר הוקבע האיסור דא"א על פי האב קודם שבא עלי' האחר בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין וכו' וקשיא על שיטת הרמב"ם למה אין סוקלין ג"כ כיון שכבר הוחזק עיי"ש ואי נימא לחלק בין חיוב מיתה למלקות לק"מ אמנם פשיטא להו לרבותינו הגאונים האחרונים ז"ל שלא לחלק בזה, וכנ"ל וקושית הפנ"י ז"ל הנ"ל עיין מח"א ה' עדות סי' יו"ד שהקשה גם הוא כן ועיי"ש מ"ש לתרץ זאת ועיין שעה"מ פט"ז מה' סנהדרין שדחה תירוצו ותי' באופן אחר והרבה יש לפלפל בדבריהם וכאן קצרתי ודו"ק] והארכתי הרבה בע"ה בזה במק"א

ומעתה נראה ברור בע"ה דזהו גם כן כונת הרמב"ן ז"ל כאן שלהי יבמות במ"ש דהשתא לית בזה דיני נפשות כלל ולאו דדייק במלת השתא על זמן הזה דלא דנין ד"נ אלא דגם בזה"ב נמי הא השתא באותה שעה אין אנו דנין לענין ד"נ רק לענין איסור לחוד ואף דאיפשר נמי שיגולגל עי"ז גם לד"נ אין בזה כלום להצריך משו"ה דו"ח גם עתה ואח"כ שפיר יתחייבו גם מיתה משום שכבר הוחזק והוקבע דלא גרע מע"א שהעיד על החתיכה וכנ"ל [וע"ע לקמן בדברינו ביתר ביאור בע"ה] ונראה ברור מעתה דזהו ג"כ כונת הרמב"ן ז"ל כאן ביבמות הנ"ל ותמוהים לי דברי הנימוקי יוסף בפירושו שפירש דברי הרמב"ן הנ"ל וצ"ע

ולא עוד אלא שמצינו ג"כ לבעל הנימוק"י בעצמו שכתב כה"ג במק"א והוא בב"ב פ' חזקת גבי שלשה: אחין ואחד מצטרף עמהן כתב שם וז"ל שכן ראובן העיד על אשה אחת שהיא א"א ואח"כ בא עלי' וכו' ה"ז נהרג וכו' ונמצא מת בעדות עצמו וטעמא דחיובא דהשתא מילתא אחריתא הוא יעו"ש, ועיין ג"כ בב"י אה"ע סי' י"א מ"ש בשם שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קי"א דעדי קידושין א"צ דו"ח דאע"ג דאיפשר לבוא לידי ד"נ השתא מיהא לאו אנפשות קא מסהדי עיי"ש ודאי דיש לנו לפרש גם דברי הרמב"ן כאן על כונה זו ודו"ק כי נכון הוא בע"ה: פלג ה

ונקדים עוד מעתה מה שמצינו לבעל הלכות גדולות ז"ל מובא ברא"ש ספ"ב דיבמות סי' ח' ובראשונים שם דס"ל דאין האשה נאסרת על בעלה עד שיעידו עלי' העדים שראו כמב"ש דוקא ורבותינו הקדמונים ז"ל השיגו עליו שם מדין ק"ו דהא אפילו לענין חיוב מלקות ומיתה סגי ג"כ באם לא ראו העדים אלא כדרך המנאפים כמ"ש בב"מ (דף צא) ובמכות (ד' ז') וכיון דאף בד"נ סגי בהכי כ"ש לאוסרה על בעלה עיי"ש ובטור אה"ע סי' קע"ח [ועיין מרדכי שם פ"ב דיבמות סי' ט"ו מש"כ באמת דלאו דוקא נקט הבה"ג עיי"ש ובראשונים וקצרתי] אמנם היטב אשר דיבר בזה בעל הנודע ביהודה ז"ל במ"ת אהע"ז סי' י"א ליישב שיטת הבה"ג ז"ל שכל דבריו דברי קבלה דיש לומר דשאני חיובי מיתה ומלקות דסגי בכדרך המנאפים משום דצריכי התראה ושיקבל עליו העונש לכן אמרינן דודאי עשה כאשר זמם משא"כ לענין איסור לבעלה בלא קבלת התראה אין לנו ראי' ע"י חזקת צורה זו כו' עד שיראו כמב"ש עיי"ש עוד בנוב"י ז"ל הנ"ל [ופשיטא לי' ודאי דגם בחיוב מלקות בעינן נמי דוקא שיקבל עליו ההתראה וכמ"ש ג"כ בס' מהר"ם מינץ ז"ל סי' י"ב בשם ס' חוט השני סי' י"ז ועיין ג"כ בפנ"י בקו"א לכתובות פ"ב אות ע"ב וע"ג שכתב כן ולפלא שלא הביאו כולם שכן מבואר בלח"מ פי"ב ה"ב מה' סנהדרין עיי"ש ועיין ג"כ כפ"ת בה (דכ"ח וקצרתי. ובספר: מקור חיים ה"פ בפתיחה לסי' תל"א מש"כ לתרץ קושית השאג"א ז"ל בהא דהשוחט את הפסח על החמץ האיך לקי והא יכול לומר שבטלו והוי ה"ס ומתרץ שה במקו"ח דכיון שהתרו בו העדים והוא קיבל התראה שוב א"י לומר שבטלו עיי"ש דיש לדון בדבריו ז"ל וקצרתי, ועיין ג"כ תמורה (ד' ז' ע"א) בתוס' ד"ה אלא בתם דמפורש שם ג"כ דבעי קבלת התראה גם במלקות אמנם עיין תמורה שם (ד' כז א') מ"ש דאיבעיא לי' לאביי בהיו לפניו שתי בהמות של קודש ואחת מהן בע"מ ושתי בהמות של חולין ואחת מהן בע"מ ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמר וכו' או דלמא וכו' ותרוויהו לקי עיי"ש. ואי נימא דבעינן דוקא שיקבל את ההתראה הא לכאורה ל"ש למיבעי' כלל בכה"ג ולהסתפק בכונתו, אמנם להני דס"ל דבתמורה לוקה גם בשוגג עתו"ס תמורה (דף ב' ע"א) ד"ה הא ושם (יז ע"א) ד"ה גבי לדידהו ודאי א"ש ולק"מ, אכן גם להני דס"ל דגם בתמורה אינו לוקה אלא במזיד דוקא מ"מ י"ל דהאי איבעיא אזלא אליבא דר"י בר"י דס"ל דחבר א"צ התראה ולדידי' הא גם בע"ה ל"צ קבלת התראה ורק שיודיעו לו שהוא אסור וכמ"ש ברש"י סנהדרין (ד' עב ע"ב) ד"ה ההוא עיי"ש ועיין סנהדרין שם (ד' ח' ע"ב) דגם רבנן דר"מ שם ס"ל כר' יוסי בר' יהודא לדברי רב פפא עיי"ש וקצרתי (ועיין ג"כ מכות (דף ז' ע"ב) דפריך במ"ש בשגגה פרט למזיד מזיד פשיטא בר קטלא הוא והקשו שם בתוס' ד"ה פשיטא תימה אימא במזיד ולא התרו בו וכו' יעו"ש ובפשוטו י"ל דבסוגיא שם פריך לר"י בר' יהודה דס"ל דחבר א"צ התראה, וכיון דמזיד הוא וידע דאסור כבר חייב מיתה ודו"ק] אכן לחנם נסתפקו בזה רבותינו האחרונים ז"ל והדבר מפורש בסוגיא ערוכה בסנהדרין (ד' פא ע"ב) התרו בו ושתק וכו' והתם מלקות ליכא יעו"ש. והרי מפורש דגם גבי מלקות בעינן דוקא שיקבל התראה עיי"ש וז"ב

ומה מאד אתפלא על הגאון בעל או"ת זללה"ה שכתב בסי' ל"ח בקונטרס הזמה ממש להיפוך ומוכיח שם דבמלקות ל"ב קבלת התראה מהאי סוגיא דכתובות (דל"ג דשקיל וטרי שם אי עדים זוממים צריכין התראה והקשה איך שייך בהו התראה לפי מ"ש הרמב"ם פי"ב מה"ס דצריך שיאמר ע"מ כן אני עושה להתחייב וכו' ואפילו אמר יודע אני אינו מועיל א"כ בע"ז בשעת מעשה איך שייך שיאמרו העדים ע"מ כן אנו מעידים לחייב מיתה ואם אמרו כן הרי אמרו שמעידים בשקר ואין כאן עדות כלל ואם אמרו יודעים אנו שהאמת אתנו והרי אנו מחייבים עצמינו אם נהי' נמצאים זוממין להתחייב מיתה אין זה בגדר התראת עצמו למיתה כי לפי דבריהם לא פעלו און וה"ג גרע מאם השיב יודע אני ומ"מ אני עושה דאינו בגדר התראה המועיל ודוחק לומר דכל הסוגיא שם בכתובות פ' א"נ אזלא שלא אליבא דהילכתא למ"ד דא"צ להתיר עצמו למיתה, וכו', ומזה