לפלגות ראובן חלק ב כג

לומר דכיון דלהכי לא מיהמני בלא דו"ח לא מהימני נמי גם כן לדבר שנאמנים דע"כ אין לנו לומר דכיון שלא נחקרה עדותן מחזקינן לדבריהם בשיקרא רק דגזה"כ היא שאין לפסול אותן בלא דו"ח אבל מ"מ נתקיים עדותן לגבי איסורא דידה דא"צ דו"ח וז"ב מאד לענ"ד

ודברי הרמב"ם הלכות שבועות הנ"ל נראה ליישב בע"ה בפשיטות דאף דלגבי כופר במלוה שיש עליו עדים כתב דמה"ט חשיב כפירת ממון משום שמא לא תתקיים עדותן מ"מ לגבי תרי כיתי עדים ודאי דאין לחוש לזה וטעמא רבה איכא לחלק ביניהם דל"ד אהדדי דרק גבי כופר במלוה יש לחוש לזה משום דאם הי' מודה בעצמו שהוא חייב תו אין לנו לחוש למידי נמצא דיש לנו נ"מ מיהת בהודאתו אף דאיכא עדים שהרי גבי העדאת העדים אף אם יבאו יש להסתפק שמא לא תתקיים עדותן ואם הי' הבע"ד בעצמו מודה שוב אין לנו לחוש כלל וחייב נמצא דטובה הודאתו יותר מהעדאת העדים הא מיהת גבי תרי כיתי עדים האיך נוכל לחייב את הראשונים הכופרים מה"ט שמא לא תתקיים עדות האחרונים דהא אין להם להראשונים שום עדיפותא ונאמנות יותר מן האחרונים וכמו שיש לחוש שמא לא תתקיים עדות האחרונים כן יש לנו נמי לחוש להיפוך על עדות הראשונים שמא לא תתקיים עדותן ועדות האחרונים תתקיים דהא מיירי בדקיימי קמן ואין לחוש שמא לא יבאו להעיד נמצא שלא פיחתו הראשונים כח המלוה ע"י כפירתן כלל דמאי חזית לקיים דברי הראשונים יותר מן האחרונים לכן אין זה כפירת ממון בכה"ג וזה נכון מאד לענ"ד בישוב פסקי הרמב"ם ולחנם נדחקו בזה האחרונים ודו"ק

היוצא לנו מזה דשפיר איפשר לומר גם לדעת הרמב"ם דהיכי דאיכא ד"מ ביחד עם דבר הצריך דו"ח מכיון דמהימני העדים לגבי ד"מ שא"צ דו"ח מהימני נמי לכולה מילתא בלא דו"ח כן נתבאר לנו ג"כ דגם להרמב"ם ולהראב"ד אית להו טעמא דכתובה ואזדי להו דברי הק"נ שהבאנו וממילא נדחו נמי דברינו שייסדנו על דברי הק"נ הנ"ל אשר ע"כ אמרנו ללכת בדרך טובים ועלינו להקדים לזה איזה הקדמות בע"ה: פלג ד

ראשון תחלה נאמר להבין עיקרא דמילתא דאיך נוכל להקל גבי מילתא דאית בי' ד"נ שלא להצריך דו"ח משום ד"מ דאית בי' וכבר הבאנו מ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל לתרץ בתי' א' דכיון דתקינו רבנן בכל ד"מ שאין בהן דו"ח והדין נותן שתגבה כתובתה על פיהם א"א שלא להאמין גם על הנישואין שלה דבעינן לכשתנשאי לאחר וכו' אשר באמת שינויא דחיקא היא אמנם בנימוק"י כאן שלהי יבמות מביא עוד תירוץ על קושיא זו בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל דהשתא בזמן הזה טפי דמי האי ענינא דעדות אשה לד"מ מלד"נ דהא רובא דנשי אית להו כתובה הילכך אפילו ארוסה דלית לה כתובה לא מפלגינן בה דאילו ד"נ ליתנייהו בזה"ז ע"כ יעו"ש

וגם זה תימא לכאורה לפרש דעיקר מ"ש חז"ל דעדי נשים א"צ דו"ח הוא רק בזה"ז ובזה"ב שהי' שייך ד"נ אה"נ דצריך דו"ח וזה אינו במשמע גם לא מצינו לשום פוסק לומר כן וגם ברמב"ם שמביא גם לדינים הנוהגים בזה"ב לא הזכיר לחלק כן וסתמא כתב בס"פ י"ג מה"ג דעד"נ א"צ דו"ח

אכן אחר בקשת המחילה מהוד קדושת גאון תורת בעל הנימוק"י ז"ל נראה לפרש כונת הרמב"ן ז"ל בדרך אחרת ואעתיק תחלה לשונו בחידושיו וז"ל א"נ ה"ק מה"ת כל הדינין שבתורה בדו"ח שכולן בכלל והשתא דתיקון רבנן שלא לידרוש בד"מ למי דומה לד"מ דמי שאין בהן ד"נ השתא כלל ויש בהן ממון לפעמים ברובן וכו' עכ"ל וכ"ה ג"כ הלשון בחי' הרשב"א ז"ל יעו"ש והנראה דהנימוק"י מפרש מ"ש הרמב"ן שאין בהן ד"נ השתא כלל דהיינו שכונתו במ"ש השתא הוא לענין זמן הזה ולענ"ד אילולי דמסתפינא נראה לפרש כונתו במלת השתא שבא ליישב בזה מה שיש להקשות לכאורה דהא באמת איפשר הוא שיבוא ג"כ לידי ד"נ ממש והיינו שמא תזנה אחר שתינשא ואחר שימות בעלה הראשון אח"כ בודאי ומיקטלה וכמ"ש כה"ג בתוס' חולין ד' צו ע"א) עיי"ש דודאי אין לומר דכה"ג באמת לא מיקטלה וכבר נתלבטו האחרוני' ז"ל על מ"ש שם התוס' כה"ג בנישאת בסימנים ועיין לקמן בדברינו והיינו דמדייק במש"ש שאין בהן ד"נ השתא כלל וכונתו ליישב בזה קושיא זו עפ"י הידוע מ"ש הרמב"ם ז"ל פ' ט"ז מה' סנהדרין ה"ו עיי"ש דאע"ג דאין ע"א נאמן לענין עונשים מ"מ היכי דאיתחזק איסור על פיו ואח"כ אכל אדם את האיסור בפני ב' עדים עונשים אותו עונש הראוי כיון שהוחזק והוא מן הירושלמי דסוטה פ"ו ה"ב ופ' ח' דנזיר ה"א, ועיין רי"ף פ' החולץ גבי הא דאישתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא שכתב וז"ל ואפילו אשה מהימנא דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי ולאו אממונא מסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דמגלו דהדין ניהו גברא פלן וכו' וביאר דבריו בשו"ת הריב"ש סי' קפ"ב שכונת הרי"ף הוא ג"כ כנ"ל שאינן נאמנין אם מעידין כן בשעת משעה אלא שאם אמרו כן קודם המעשה שאינן מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם עיי"ש ומובאים דבריו בב"י אה"ע ריש סי' קנ"ז עיי"ש

[אמנם עיין ספר ג"מ אה"ע סי' י"ד מש"כ לפרש דברי הרי"ף הנ"ל בכונה אחרת ומדייק לישנא דגמ' במש"ש גילוי מלתא בעלמא והיינו דאיירי בדבר מפורסם ועתיד להיגלות בודאי ומשו"ה מהני בכה"ג גם בממון וגם בשעת מעשה ויש דבר שאמרו בו חז"ל מילתא דעבידא לאגלויי והיינו במקום שאיפשר שיגלה אבל אינו ודאי שיגלה וכגון מת פלוני וכה"ג זה אינו מועיל לענין ממון רק לגבי אשה משום עיגונא או דייקא ומינסבא וכמש"כ כן הריב"ש עצמו לחלק בהני מילי בסי' קנ"ה עיי"ש ומסיק שם לפ"ז דדברי הרי"ף הנ"ל מתאימים עם דברי הרמב"ם ז"ל בזה ע"ש] ועיין ש"ש ש"ד פ"ט מש"כ לתרץ ג"כ עפ"ז קושית התוס' חולין (ד' צו) הנ"ל במה שמצינו דקטלינן לגברא ע"י סימנים היינו באם נישאת ע"י סימנים ואעפ"י שמת בעלה הראשון כבר ותי' בדוחק דאה"נ דבכה"ג א"ח מיתה עיי"ש והוא ז"ל תירץ שם דאע"ג דלא קטלינן ע"י סימנים מ"מ שאני התם כיון שכבר הוחזקה א"א ע"י הסימנים לא גרע מאם העיד ע"א על החתיכה והוקבע באיסור על ידו עיי"ש וז"נ מאד. [ופשיטא לי' לבעל הש"ש דגם לענין דין מיתה מהני הא דהוחזק תחלה עפ"י ע"א ולאו דוקא לענין חיוב מלקות לחוד ס"ל להרמב"ם כן וכן פשיטא לי' ג"כ להפנ"י ז"ל בקו"א למ' קידושין סי' צ"א ועיי' ג"כ בשו"ת הגרעק"א סס"י ק"ז, אמנם הי' איפשר לכאורה לחלק בזה בין חיוב מלקות דקילא לחיוב מיתה דחמירא טפי